"אתה לא עושה את זה נכון" לחשתי לו כשניגש לארוז את הגיטרה שלו
אחרי שהפסיקו את ההקלטות שוב בגלל טעות בנגינה שלו "מה את
אומרת?! באמת?! את בטוחה?!" הוא שאל אותי בקול הכי ציני שמצא,
"כן,אני די בטוחה" התרסתי חזרה אליו "איזה קטע איתך, את תמיד
יודעת הכל..." הוא זרק לי רגע לפני שיצא מהאולפן" "עדיף לדעת
הכל מאשר לדעת כלום" לחשתי הפעם לעצמי.
הסתכלתי עליהם יוצאים אחד אחד מהאולפן ומשאירים אחריהם ריקנות
לא מוסברת "את באה כבר?" הוא צעק לי מלמטה "יש לי ברירה?"
צעקתי לו חזרה בזמן שאני רצה את במורד המדרגות..
"את תמיד עושה את זה" אמר לי אחרי שהתיישבנו במכונית "עושה
מה?" שאלתי בתמימות מעושה "אומרת את המובן מאליו, וכשאת עושה
את זה את דואגת לומר את זה בצורה הכי מתנשאת שאת יכולה" שתקתי
רגע "גם אתה, אולי בגלל זה אתה אוהב אותי, אני היחידה שיכולה
לומר שהיא בדיוק כמוך" עניתי לו והפעם היה תורו לשתוק, הוא
התניע את המכונית ואחרי דקה של נסיעה אמר "לא נכון, את לא
כמוני, בנוסף להכל אני גם חתיך" הפניתי את ראשי למראה והסתכלתי
בה כמה שניות "גם אני יכולה להיות חתיך, אתה יודע, יש ניתוחים
בשביל זה כיום, לא רק שאני יכולה להיות חתיך אני יכולה להיות
חתיך עם כלי לא נורמלי, ואת זה שנינו יודעים שאי אפשר לומר
עליך" הוא הוריד את המבט מהכביש והסתכל אליי "את יודעת..הוא
גדל מאז הפעם האחרונה שראית אותו. זה מה שקורה בין גיל 19 לגיל
25, הוא גודל. לפחות אצלי, רוצה לבדוק אם את צודקת?" הוא אמר
בקול מתגרה "אני אוותר" עניתי לו והסתכלתי על הכביש.

שמי לורה, אני בת 23, מתוסבכת, וגרה עם החבר הכי טוב שלי, זה
האידיוט שיושב לצידי באוטו ומעצבן אותי כמה שהוא יכול, למה
אנחנו עדיין חברים הכי טובים אם אנחנו כאלה מגעילים אחד כלפיי
השני? זה פשוט. אף פעם לא הצלחנו באמת להיפרד.
היינו זוג כשהיינו ילדים, בני 18 אולי,לפחות אני הייתי בת 18,
הוא היה בן 20, אבל זה עדיין לא עבד, הפנמנו שאנחנו לא משהו
שנועד להיות והדחקנו את כל האהבה העמוקה הזאת שאולי עדיין
נמצאת שם מתחת לכל שכבות האכזבה ומשקעים שצברנו במהלך השנים.
יש לו כיום בת זוג שהוא אוהב, בחורה די מרשימה, אני שונאת
אותה, אבל זה לא הופך  אותה לפחות מרשימה, ובעוד שבוע מהיום הם
עוברים לגור ביחד, איך אני מרגישה עם זה? אני שונאת את זה,
כמעט כמו שאני שונאת אותה או רוצה לשנוא אותו. אבל יש דברים
שלא צריך לומר, ודברים שאין להתווכח איתם, הם עובדתיים מדי.

"היי! הלו!" הוא צעק לי לתוך האוזן "מה?" שאלתי אותו כשאני
נרתעת ומניחה את היד על אוזני בתקווה שזה יעביר את הכאב
"הגענו" הוא ענה בקול שליו יותר.
עלינו את שתי הקומות אל הדירה, נכנסתי בדלת והלכתי ישר אל
המקלחת, הפעלתי את הדוש והתחלתי להתקלח "את לא חושבת שאת
מתקלחת יותר מדי פעמים בשעה? העור שלך ינשור בסוף" הוא צעק לי
מבעד לדלת "אל תטריד את עצמך בתהיות טיפשיות, לך תאכל עוגייה
או משו" צעקתי בכעס.
"מה נראה לך שאני עושה?" הוא שאל וחזר לחבילת העוגיות שבטח כבר
חצי ריקה.
סיימתי את המקלחת, התלבשתי, ויצאתי מהמקלחת "היי! אידיוט!!"
צעקתי "אידיוט! הומו! לאן נעלמת?" אחרי שני צעדים איתרתי את
המטרה, הראל שכב שם על הספה, הוא נראה כמו מלאך, הוא היה כ"כ
מתוק שהוא פשוט דרש שמישהו יקפוץ עליו ויעיר אותו בצורה
ברוטאלית, ומי אני שאתנגד להצהרה כזאת בוטה מצידו? תוך שתי
שניות כבר הייתי עליו, קופצת ומרביצה ומפריעה את שלוותו. והוא
עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב , הוא צעק. "אחח! איהה! את
לא רואה שאני ישן? תפסיקי כבר! ואז הוא עשה את הדבר היחיד שלא
ציפיתי שיעשה, הוא הסתובב והביא אותנו למצב שבוא אני נמצאת
מתחתיו והוא מצמיד לי את פרקי הידיים לספה, הוא הסתכל לי לתוך
העיניים באותו מבט שהמיס אותי כ"כ הרבה פעמים בעבר ולחש "למה
את תמיד חייבת להיות מציקה?" אני לא יודעת מה זה היה בדיוק,
הסיטואציה הזאת שבה אנחנו מוצאים את עצמנו כ"כ קרובים פיזית או
העובדה שהוא לחש את המילים בקול כ"כ שקט, מה שזה לא יהיה,
בחיים שלי לא רציתי לנשק אותו כמו שרציתי לנשק אותו באותו
הרגע, ברגעים כאלה אני מודה לאלוהים שנתן לו כזאת טיפשות
עיוורת, או פשוט עיוורון טיפש, מה שיותר מתאים, אחרי רגע
הפניתי את מבטי ממנו ותוך שניות התאוששתי והתרוממתי קצת במטרה
להגיע לאוזן שלו, וכשהייתי מספיק קרובה לחשתי לו באותו הטון
"הראל..." "מה?" הוא שאל בקול מסתקרן ואז התקרבתי קצת יותר
וצעקתי "תרד ממני!"  הפעם היה תורו להירתע וזאת היתה ההזדמנות
שלי, שתי בעיטות והגב שלו עשה היכרות מחודשת עם הרצפה, אני
כמובן חייכתי את החיוך הניצחון שלי, או כמו שהראל נוהג לקרוא
לו "חיוך המגיע לך" ואז הוא התחיל, וכמו תמיד, בצורה הצפויה
ביותר, זה התחיל ב"כלבה!" והמשיך בזריקת כל כרית שהידיים שלו
הצליחו למצוא ואז כמו תמיד אני מצאתי את עצמי על הרצפה כשהוא
קופץ לי על הגב ושואל בסיפוק "את נכנעת?" ואני כמו תמיד עונה
את אותה התשובה "נראה לך? לא נולד ההומו שיגרום לי להיכנע!"
והוא כמובן המשיך לקפוץ וזרק מדי פעם "ועכשיו? עכשיו את
נכנעת?" רק שיהיה רשום בפרוטוקול שלא נכנעתי.
טוב... כן נכנעתי, אבל נשארתי חזקה ברוחי!, גם זה לא נכון...
נכנעתי כמו כלבה קטנה וצייתנית...
אבל אני עוד אחזיר לו, כשהוא הכי לא יצפה לזה.
אחרי שנפלה עליי תשישות לא מוסברת החלטתי ללכת לישון, נכנסתי
למיטה ועצמתי עיניים, דרך הקיר אני יכולה לשמוע אותו מדבר
בטלפון, הוא תמיד צועק בגלל שהפלאפון שלו דפוק ולא שומעים דרכו
כלום. הוא מדבר על כמה שהוא מתרגש, כמה שהוא כבר רוצה לחלוק
איתה את אותה הדירה, אני לא מבינה למה, היא ממילא ישנה כאן כל
הזמן, זה די לחלוק איתה דירה, לראות אותה יושבת במטבח ומסיימת
את כל החלב ותוקעת אותי עם קפה בלי חלב, או לראות אותה יושבת
לי על הספה ומזפזפת לה בשלט שלי לכל מני ערוצים מפוקפקים כמו
"ויוה" וכל מני כאלה, ואני הכי שונאת כשהיא תופסת לי את המקלחת
בבוקר כי "היא צריכה להתקלח לפני העבודה" תתקלחי בבית שלך יא
נדחפת!
אני שונאת אותה, היא גונבת לי אותו... למי אני אציק עכשיו
כשהוא יילך? למי אני ארביץ? את מי אני אקלל? מי יחבק אותי
כשאני בוכה...? כן, אני יודעת שהוא לא מת, הוא רק עובר לצד
השני של ת"א אבל עדיין, ככה ניתוקים מתחילים לא?
מקווה שנסדר עם זה. כדאי לו שנסתדר עם זה, אם לא אני אכה אותו.
או שלא, אולי אני סתם אשפוך עליו שמן רותח, בשביל הכיף. או
בשביל שיהיה פצוע מדי בשביל לעבור דירה...
אבל אנחנו חזקים אנחנו, עוד נעבור את זה.