(5.1.08)
מחר מתחיל שבוע חדש, וכנראה אלך לקנות לי יומן חדש, כי הנוכחי
מתחיל להיגמר. כתיבה ביומן הפכה כבר להיות ריטואל כזה
מבחינתי... כבר משהו כמו 8 שנים אני כותבת ביומנים, ורואה איך
גדלתי. איך באמת גדלתי מאז אותו יום שההורים ואני הכנו
חשבונייה, בכיתה ד'.
עוד 6 חודשים ושבוע אני מסיימת תיכון. באופן הכי סופי שיש.
כן, אמנם זה עוד הרבה זמן באופן יחסי, ונשאר לי עוד לעשות
מבחנים, לגשת לתחרויות, להתמיין לצבא, לעשות פסיכומטרי בפברואר
(או שמא?). לגדול עוד קצת.
ללכת לעוד כמה הופעות. טיול שנתי! נוסעים לאילת, בפעם האחרונה
ביחד. לעשות טסט, לעבור טסט, להשתחרר מהמלווה, לדפוק את האוטו,
לנסוע למוסך.
ובכל זאת, בכל זאת אני מרגישה שאני על סף נפילה מהקן. קצת
מבלבל ועם זאת גם מספק.
בקרוב אהיה חיילת. חיילת גדולה עם רובה. וכן, ה"בקרוב" הזה כל
כך יחסי, אבל בכל זאת השנה, ולא עוד שלוש.
בקרוב אוכל להיות לבד עם עצמי בלי לחשוב על יובל, שהיה שלי
ועכשיו הוא של אף אחת.
תנשמי, תנשמי, תנשמי, הוא תמיד היה אומר לי ואני נושמת, נושמת,
נושמת.
בקרוב אשתחרר ממנו לתמיד, ואולי זה "בקרוב" יחסי, אבל זה באמת
בקרוב. עבר חודש מאז שאני כבר לא חייבת לחכות ואני באמת לא
מחכה.
הוא ילד ששותה שוקו בבוקר עם קשית וכוס יין בערב, עם סיגרייה
של נובלס ולפעמים מקטרת.
ילד ששם לי קשית בכוס של הקפה, ומחייך כמו דביל עם שיניים
עקומות וחולצה בצבע טורקיז, "אל תשכחו שאתם לוחמים", ואני
שכחתי.
שיר של Lifehouse בגיטרה שלי ודמעות של לוחם בfall into you,
ועכשיו הכל כל כך מגעיל, מגעיל, ומתחשק לי להקיא כבר מהגועל
נפש הזה.
אני אסדר לך ואני אגן עלייך, ואיך מעצמך לא הצלחת להגן עליי
בסופו של דבר?
שברת לי את הנפש, שברת, והחזרת את הלב במעטפה ברסיסים ועם
חותמת גדולה של צ', ו"סודי ביותר".
אנשים תמיד עוזבים, אהובי, אהובי, וגם אתה עזבת. יום אחד אתאהב
והוא יהיה נפלא, יותר ממך, וכבר לא אחשוב עלייך.
בקרוב, בקרוב.