כשאני פותחת את הדלת אני רואה אותו יושב על הספה בנקודה
המדויקת שבה דמיינתי אותו. הוא מציץ בי מעל העיתון, רגליו
האינסופיות נחות על השולחן המאולתר שהבאתי איתי מהדירה הקודמת
שלי. למרות חוסר יציבותו של השולחן והצפיפות שהוא מחייב אני
אוהבת לאכול עליו את ארוחת הערב, כשאני תוחבת תחת ישבני כרית
אחת מהספה שלו, פי קרוב אל הצלחת ובדמיוני אנחנו מתארחים בבית
תה יפני בעיירה ציורית. הוא, ישוב על הספה, רוכן מעל הצלחת בגב
כפוף ושואל את השאלה הרגילה "למה אי אפשר לאכול ליד השולחן כמו
בני אדם?." "מה רע פה?" אני מחזירה בפעם האלף, מתעלמת מהמבט
הנוקב של השולחן האחר בגבי, תמיר ואצילי, ממש כמוהו, עם המפה
הירוקה הרקומה שאימו הביאה לנו מיוון. הירוק של המפה תואם לספה
בצורה מרגיזה וכבר הרבה זמן שאני רוצה להחליף אחד מהם, רק לא
החלטתי את מי ובמה.
אני סוגרת מאחורי את הדלת, צועדת פנימה ומחזירה לו חיוך. פעם
הייתי מתרגשת מהחיוך שלו, אבל היום אני מייחלת לפעמים לקבלת
פנים אחרת, ולו רק לשם השינוי. אני מתקרבת אליו, וביד שזוכרת
אותו ואוהבת אותו אני מחליקה ליטוף על לחי מגולחת היטב ומקרבת
את פי לנשיקה. אני אוהבת את השפתיים שלו. בניגוד לגופו הגרמי
הן בשרניות ומבטיחות והתחושה שלהן על שפתי מזכירה לי תמיד יום
שבת בבוקר.
"הכנתי סלט וביצה" הוא אומר לי כשאני זורקת את התיק על הספה
לידו. אני מחייכת אליו, זוכרת איך פעם היה אוכל ארוחת ערב
בשרית וכבדה, עד שהגעתי והבאתי את ארוחות הערב שלי, הקלות
והפשוטות להכנה. כמעט כמו אילתור על במה, בלי יותר מדי תכנונים
והקדמות. חותכת חסה, עגבניה ומלפפון, זורקת ביצה למחבת, שתי
פרוסות לחם, לבנה עם שמן זית וזהו. אחר כך הוא שידרג לנו את
הסלט והוסיף פטרוזיליה - לכוסברה סירבתי בתוקף - גמבה, בצל
ירוק ואפילו פטריות טריות.
אנחנו אוכלים ומדברים בשקט. אני אוהבת את השקט שלו, אבל לפעמים
הוא סוגר עלי. במיוחד כשאנחנו רבים, אז השקט שלו רועם בתוכי
ומחזיר לי הדים מהעצמות, מהשרירים ומדפנות צינורות הדם שבתוכי.
אני יכולה להתפוצץ מבפנים וכל מה שיוצא ממני אליו זה אותו השקט
שלו, כאילו גם אני שכחתי איך לריב.
בסוף הארוחה אני עורמת את הכלים בכיור, קודם הצלחות, מעליהן
קערת הסלט ובתוכה הסכו"ם הזוגי, את הכוסות הוא אוהב שאני
משאירה לו מחוץ לכיור, "שלא ישברו."
אני מעמידה קומוקם עם מים ויוצאת לגינה לקטוף עלי נענע בשבילי,
בשבילו שקית 'ויסוצקי' מהצנצנת הירוקה שעל המדף. האויר בחוץ
קר, אבל אני נושמת אותו עמוק, לפני שאחזור אל החום היבש של
הבית. רק בימים קרים כאלה אני נכנעת לו ומסכימה שיפעיל את
המזגן, כי שתי הספירלות בתנור הישן שלי באמת לא מצליחות לעשות
את העבודה לבד.
אני חוזרת למטבח עם העלים שלי ושוטפת אותם טוב טוב כמו שאמא
שלי לימדה אותי ("המון חול וחיידקים" וחברה שלי הוסיפה "לכי
תדעי כמה כלבים השתינו עליהם"). מהארון אני מוציאה את הכוסות
שלנו. אחת עשויה זכוכית שקופה, גבוהה, מתנשאת בגאון על רגל
בודדת שפוגשת את השיש הקר עם בסיס רחב ויציב. אני אוחזת בידית
דמוית הקרס שקצה כמעט ונפגש עם גוף הכוס, אך מחליט להסתיים
שניה לפני המפגש. את הכוס החומה שלי אני חובקת בכף יד פרושת
אצבעות מכיוון שהידית כבר מזמן נשברה והשאירה רק זיז קטן
למזכרת. הכוס הזו עברה איתי שלוש דירות וכל כך הרבה ימים
ושיחות. פעם יכולתי עוד לדמיין את הפרחים הכחולים שעיטרו אותה,
אבל היום הם נמחקו לגמרי, לפעמים אני שוכחת שהם בכלל היו שם.
יש לה גם שבר קטן על השפה, שחושף את החרסינה הלבנה שמתחת
ומחייב אותי לשים לב לפני כל לגימה כדי שלא אפצע.
אני ממתיקה לו את התה עם שני סוכר, לי חצי כפית כאקט סימלי.
פעם הייתי יושבת עם כוס התה שלי מול הטלויזיה, אבל מאז שעברנו
לפה, היא עומדת מיותמת בסלון, מביטה בי בגעגועים כאומרת "אני
כבר לא מספיק טובה בשבילך?," היא לא יודעת כמה נאבקתי איתו כדי
להשיג לה את מקום הכבוד הזה. הוא רצה להיפטר ממנה באופן מוחלט,
אבל נכנע מול הטיעון שלי "מה יהיה אם נרצה לקחת סרט ב-DVD?."
עד היום זה קרה פעמיים. שנינו אוהבים סרטים זרים, אבל זרים
אחרת וכמה אפשר להתפשר על קומדיות רומנטיות.
אז אנחנו שותים את התה בסלון מול טלויזיה כבויה, לפעמים אני עם
ספר והוא עם העיתון, לפעמים שנינו בלי. עכשיו אנחנו בלי ואני
משלבת את רגלי ברגליו, יד אחת טמונה בתוך שערו השחור הסמיך,
מציירת שם עיגולי אצבעות קטנים. אני מעניקה לו נשיקה בצואר,
במקום שבו הוא הופך לעורף ומספרת לו משהו לתוך האוזן. הוא
מתפנק איתי בהנאה גלויה. 'זה שווה את הכל' אני לוחשת לעצמי
מבפנים, לא יודעת איזה סימן לשים בסוף המשפט ומחליטה שלא
להחליט.
הוא מסיים את התה שלו, משתחרר מרגלי ומתרומם מעלי, הכוס הזקופה
בידו. "אני הולך לשטוף כלים." פעם עוד ניסיתי למחות, היום אני
יודעת שאין טעם. לי הוא אומר שהוא נהנה מזה, "זה מרגיע אותי,"
אבל נדמה לי שהוא פשוט לא סומך עלי שאהיה מספיק יסודית. בכל
מקרה נוח לי ככה.
"ואני זורק את הכוס הזו" אני שומעת אותו אומר מהמטבח "היא
סדוקה לגמרי."