הכביש מתפתל לפני כמו שוט, לכאן ולכאן, מכה בכל כיוון ללא
שליטה. ואני מוטח בעיקוליו, מטפס עליותיו, לא יודע מה צופנות
הן בסופן.
אך בתוך תא הנהג אני שולט בחיי. כן, שולט. בולם אותם, מאיץ
אותם - הכל כרצוני.
בעודי ספון כאן, בתוך רחם המתכת העוצמתי הזה, אני קובע מי יחיה
ומי ימות. אם ארצה, אסטה לנתיב השני ואהרוג את המשפחה הצעירה
שחלפה הרגע על פני.
והנה אני רואה אותם בעיני רוחי, בעוד מפלצת המתכת דוהרת
לקראתם. האבא מנסה לסטות ללא הצלחה, האמא צורחת - עד שהיא לא
צורחת יותר. היא לא תצרח יותר אף פעם.
והילדים, הילדים שמתקפלים במושב האחורי, מבוהלים יותר מהוריהם
מאשר מזוג הפנסים המתקדם לעברם.
אלו רק רחמי ונדיבותי שהשאירו אותם בחיים, שאפשרו להם להמשיך
במסעם הלאה.

"את יודעת", אני אומר לה "משהו הפחיד אותי במשאית שחלפה על
פנינו".
"שששש" היא נוזפת "אל תעיר את הילדים!"
"אני אומר לך - זה כאילו הוא רצה להרע לנו"
"אתה והדמיונות שלך" היא שוב נוזפת, ומשתתקת. ובעודה פונה
לחלון היא מתחילה ללטף את הברך הימנית שלה בלי לשים לב.  זה
תמיד סימן של לחץ אצלה.
היא לא יפה כל כך. לא יפה בכלל אפילו. היא גם תמיד כועסת על
משהו, תמיד רעה. אבל תמיד אמרו לי שאהבה גדולה לא בוחרים. אהבה
גדולה בוחרת בך.

הוא והשטויות שלו. למה שמישהו ירצה לפגוע בנו בכוונה? והוא
מביט בי עכשיו, בעיניים האלה שלו. הוא אוהב אותי כל כך, אוהב
בלי סיבה, בלי מעצור. וזה לא שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט לא
מרגישה כלום כלפיו. מבחינתי - הוא שווה ערך לכיסא. אני חושבת
שפעם דווקא אהבתי אותו, אבל התחושה דהתה, נשחקה אט אט כמו אבן
רכה, עד שקמתי בבוקר והבנתי שלא נשאר לי כלום חוץ מבור ענק
איפה שהאהבה שלי הייתה.
אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים. לא יכולה. אם אסובב את הראש
אליו, הדמעות יפרצו ואהיה חייבת לספר לו את האמת. אולי זה טוב?
אולי הגיע הזמן לגמור עם זה? לא!
לא עכשיו. לא לפני הילדים.
אני משעינה את הראש על החלון, מעמידה פני ישנה. "תבדקי שוב את
המפה" הוא מבקש.
"אמרתי לך כבר לפני חצי שעה שפנינו בפנייה הלא נכונה" אני
אומרת, לא פותחת את העיניים. אם אפתח אותן, הוא ידע מה אני
מרגישה באמת. אסור לי לפתוח את העיניים.
הוא עוצר בצד,  ומכבה את המנוע. "רק אל תפתחי את העיניים! אל
תפתחי את העיניים!" אני צועקת בראשי שוב ושוב.
הוא פולט נשיפה ארוכה של תסכול, מוציא את המפה מתא הכפפות
ומביט בה מספר שניות.
אני רוצה לקשור את הריסים שלי אחד לשני, כדי שהעיניים לא יפתחו
לעולם. אני רוצה לברוח. מהאוטו הזה, מהמשפחה הזו, מהחיים.
הוא מניח את המפה על הברכיים שלו, מתניע, ומסתובב. הוא נוהג
מהר עכשיו. אסור לאחר.

הנה הם שוב, נוסעים מאחורי. אני רואה אותם במראה. למה הם
רודפים אחרי?
האור של הפנסים שלהם מהבהב לי במראות, חודר במפגיע, בלי טיפת
נימוס.
למה הם מתקרבים אלי כל כך? למה הם נצמדים? הם לא מבינים מה אני
יכול לעשות? מה מוטל עלי לעשות?
זהו, אני מרגיש את זה. תם זמנה של החמלה. עכשיו אני אראה להם
מי בשליטה.
הרגל מלטפת את דוושת הבלם, בעדינות בהתחלה. אסור להפחיד אותם.
צריך למנוע מהם את שיקול הדעת.
בלימות קלות, ואני בקושי מצליח לעצור את עצמי. הידיים שלי
רועדות, הרגליים מרגישות כמו קפיץ, כפות הרגליים בוערות
מתאווה.
אני מוריד את הנעליים כדי שזה יהיה אישי, לוקח נשימה עמוקה,
ומאיץ באגרסיביות.
ואז אני לפתע בולם.
חריקות הבלמים שלי מתערבבות בשלהם, כששתי מתכות צורחות אחת נגד
השנייה.
ואז הפנסים שלהם כבים.