תגעגע אך מנסה בכוח לא להיזכר
לא האמנתי שכך זה יגמר
את מצאת לי מאהב מחליף כהרף עין
ואותי השארת פצוע בשן ועין

זה באמת מוזר ונוקשה
אחרי כל מה שעברנו
להאמין בזה.

איך יכול להיות,
שזה לא עוד, לא עוד?

הרי רק אתמול אותך עטפתי
ויותר מעצמי אותך העדפתי
רציתי בשבילך הכל מהכל
כל-כך נהניתי בשבילך לסבול.

חייב להיות משהו טוב בכל זה
אחרי הכל, זמן ארוך החזקנו זה בזה.
ועכשיו כבר אין לך זמן כמו בעבר
ואני חזרתי לבדידותי התהומית
אוי רק את אותה הצלחת להפחיד.

והיא אוחזת, נושכת לא מרפה
"כן אתה דפוק, בגלל זה היא עזבה"
ואת התקווה היא איתה לוקחת
לו רק יכולתי להיות שד משחת.

את העולם על האצבע לסובב
ואותך בעדינות לקרב.

אבל את לא כאן ואני לבד
נראה שאת ממשיכה ולא עומדת
בצד.
ואני יודע שזה לא יפה אבל במודע
זה מרגיז אותי כמו משוגע.

כן למה אפילו למראית עין את  ממשיכה בלי בעיה
ואני על סף הבכי תקוע עם אותה התקווה?