בשעות הקטנות של הלילה
אני חסר אותך
ברגע של החלטה פזיזה
אני צריך אותך.

בזמנים קרים של בדידות מפוזרת
אני מתגעגע אלייך.
ובשניות מוזרות של הרגשה לא ברורה
הייתי רוצה להתחבא מאחורייך.

במשך של כלום מול ירח עמום
כשאני ועצמי לא רוצים מאום
אני מתרחץ בגעגועים אל
מגע שפתייך.

בין השברים החדים של  מה שהיה ממני
אני מחפש משהו רך.
אבל אני לא מוצא והשטן מתרצה
אך אפילו הוא לא מבין אותך.

אני הכלי שנשבר בגלל אותו העבר
אהבה, שנאה, רמיסה וכניעה.
אני יודע איך הגעתי לכאן,
אבל עוד לא ראיתי דגל לבן.

חסרים הם ימיי שהיו עם ימייך
שוטפים הזיכרונות אך גם עכורים
המים.
כול קיום חייב כנראה להיפסק
אבל האומץ ממני עורק
כוחותיי כמו אזלו ועזבו
ואני מכול תוכן כלכך ריק.

לו רק את הזמן לאחור יכולתי לגרור
לתבל הכול עם טעם וריח בלי מרור.
להתקין תבשיל כה חם, מתוק ונכון
שלמשך תקופת חיים ממנו היינו שבעים
ולא מרגישים בחלוף השנים.

איך ממלאים את החסר
כשאין שום דבר אחר
אולי עם שירים ואלכוהול
אבל גם זה בזבוז אחד גדול
כן השוטים רבים כחול
והעצבות היא ים אחד גדול
האם הכול היה -
בזבוז אחד גדול?