היא הלכה, הלכה רחוק. בעצמה לא ידעה לאן הולכת וזה היה קצת
מפחיד ללכת בלי לדעת לאן ואיך. רק לדעת שאם תפסיק ללכת היא תלך
אחורה וזה חבל היא הלכה כ"כ הרבה אחורה בחייה שפחדה שכבר תחזור
לנקודת ההתחלה.
מכל הטעויות שעשתה בחיים היא הצטערה הכי הרבה, על אלה שהשפיעו
גם על העתיד. על הגיוס שכנראה כבר לא תתגייס בגלל אותו אשפוז.
אותו אשפוז? הרי היו לה לפחות 5 כאלו  וכולם סתם. או לפחות כך
היא מעדיפה לחשוב.
היא התחרטה גם על אותם דברים שהחריפו אצל עצמה את אפקט
הפיגמליון. על כך שבעקבות טעיות עבר ראתה בעצמה מפלצת שאין לה
תקנה.
היא התחרטה על דברים שבגינם הסתכסכה עם משפחתה (ושמא אפשר
לקרוא לזה בכלל סכסוך, הקשר אף פעם לא היה טוב במיוחד)
היא התחרטה על כל אותם האנשים שלא השכילה לשמור איתם על קשר
ועכשיו היא לבד אין לה את מי להזמין לערב הורים. את מי להזמין
למסיבה או סתם מישהו לדבר איתו. אין לה, כי הרחיקה מעצמה את
כולם ברצונה להיות זאב בודד. עכשיו אין דרך חזרה משל הרגה את
הקשר וממוות, כידוע אין חזרה. זאת אולי הסיבה היחידה שאין היא
שולחת יד בנפשה. היא פשוט מעדיפה להמשיך וללכת לא יודעת למה,
לא יודעת לאן, לא יודעת כמה. כמה עוד תצטרך ללכת עד שיבוא כבר
משהו טוב,  או סוף. רע כבר היה לה, היא רוצה משהו שונה.