יצאתי מהדירה מהורהרת. נכנסתי למעלית והרהורי גברו. היה ריח של
אוכל סיני במעלית, מה שעשה לי חשק עז לאוכל סיני. חבל שלא
יכולתי להרשות לעצמי את זה. העבודה שלי היתה זמנית, מדכאת ומה
שהכי גרוע - לא מכניסה. "מדכאת"- הממ... זאת מילה שיכולה לתאר
גם את כל שגרת החיים שלי. מאז ומעולם, עד כמה שאני זוכרת.
הילדות שלי היתה די עגומה, הוריי היו עסוקים מדי בלריב מכדי
להשקיע בי זמן, וכשלבסוף התגרשו, אבי, ש"זכה" בי, קבר את עצמו
בעבודה ולעתים רחוקות היה זורק לעברי בדיחות, אותן בדיחות
שייחדו אותו כל-כך, ואני הייתי צוחקת בקול, והוא היה מחייך
קלות וחוזר - או לעבודתו, או למרתף בו היה משחק במחשב. כאשר
חלה ונפטר, נגזלה ממני אפילו אותה טיפה של חברה ואהבה שנשארה
לי. אמי לא רצתה כל קשר איתי, מה גם שמזמן נדדה לה לאוסטרליה
בשביל לעבוד בגן חיות. גן חיות... מצחיק שחשבתי על זה בדיוק
כאשר נתקלתי בתמונה של חיה שעירה בחדר הכניסה של הבניין. קראתי
את הכתוב מתחתיה: "נעדר זה שבועייים, לאחרונה נראה לובש סוודר
צבעוני וג'ינס." לשניה תהיתי מדוע דוב צריך סוודר וג'ינס, אך
מבט בוחן יותר בתמונה גרם לי להבין שמדובר בבחור צעיר. צעיר
ושעיר.
    בדרכי לעבודה המשכתי להיזכר במהלך שגרת החיים שלי. כזה
מצב רוח נחת עליי בבוקר משום מה. לאחר מות אבי, נמסרתי לבית
יתומים בקצה העיר. שם האכילו אותי שלוש פעמים ביום, התגרו בי
בשל קומתי הנמוכה והושיבו אותי לשחק עם שאר הילדים בחצר. אבל
אני לא רציתי לשחק איתם. לרוב הייתי מתיישבת על בלוק בטון
וחולמת על עולמות אחרים, על מציאויות אלטרנטיביות, בעיקר
בשבילי. אני תמיד הייתי חלק מהחלומות האלו. בעיקר הייתי
מדמיינת אהבה. אהבה מהסוג הנדיר ביותר, אתם מבינים? אהבה
סוחפת, משכרת, אינסופית, אהבה שרק מעטים זוכים לה במשך חייהם.
ומה קורה כאשר הם מתים? - שאלתי את עצמי. אולי אז הם מוצאים
אהבה כזאת. אולי בגן - עדן. האם מגיע לי להיות בגן - עדן אחרי
שאמות? נראה לי שכן, הרי לא פגעתי בנפש חיה מעולם, ונהגתי
לעזור לאנשים, כשהיו זקוקים לעזרתי.
   הדלת של הסופרמרקט נראתה אפורה ובלתי - מזמינה מתמיד.
עצרתי לרגע ודמיינתי את מה שמצפה לי בפנים: יום ארוך ומשעמם,
באולם מואר בקושי, עם אנשים שמתלוננים על המחירים הגבוהים ועל
המבצעים שנגמרו ("אבל למה עדיין כתוב שזה שתיים קסטה בחמש?"),
וגם חוסר האפשרות להתרכז, לחשוב ולדמיין. החלטתי שגם אם זה
עולה לי במשרתי, לא אעבוד באותו יום. הסתובבתי נחושה והתחלתי
להלך במעלה הרחוב. הבניינים החדגוניים והאנשים חסרי ההבעה גרמו
לנחישות הזאת שלי להעלם קמעה. ומה בעצם אעשה היום אם לא אעבוד?
המשכתי להלך ללא מטרה מסויימת. כזה מצב רוח היה לי היום. חזרתי
להרהורים על גן - העדן. חשבתי רבות על מה שקורה לאחר המוות,
וככל שחשבתי על כך יותר, כך גברה סקרנותי וכך התפתח בי חשק,
תחילה קל, אחר-כך התחזק והתחזק, לשים קץ לחיי. כל מה שיבוא
אחר-כך הרי חייב להיות טוב יותר ממה שקרה עד עכשיו, הלא-כן?
ואם אין כלום לאחר המוות, רק חושך והיעדר הרגשה, הרי גם זה
יהיה שיפור. הרגשה. זה משהו ששנאתי תמיד. למה נולדתי כך שהייתי
חייבת להרגיש הכל. את הרומנטיות הבלתי-נסבלת של הרוח הקלה
שהרעידה את הענפים הזהובים של העצים באותו היום, את הדיכאון
והאדישות של האנשים שעברו מולי, את הבדידות הזאת, הבדידות
שליוותה אותי תמיד וגרמה לי לשנוא את עצמי כל-כך. כשנשארים
לבד, מתחילים לחשוב יותר מדי. כל דבר הופך למטאפורה מסוג
כלשהו. כשאין מה לעשות, שוקעים במעין טראנס של חוסר כל. הייתי
שוכבת על המיטה בדירתי, בוהה בתקרה ובוחנת בקפידה יתרה את
הסדקים השחורים שעליה. הייתי עוקבת אחרי הקווים השחורים, מנסה
לחשב כל דרך אפשרית בה הם יכולים להפגש. מחשבת ושונאת. שונאת
ומחשבת. קווים כאלה ראיתי גם על המדרכה עליה פסעתי אז. עצרתי
וחישבתי קווים. כשהרמתי לבסוף את ראשי, נכחתי לדעת שאני באיזור
של העיר שלא היה מוכר לי. שמעתי ציוץ מתוק של ציפורי שיר,
ראיתי ירוק בכל מקום, עצים, שיחים ודשא. הבנתי גם שהשמש יצאה
לה מבעד לענן, וכשהבטתי בשמיים, ראיתי שהיה זה ענן יחיד וקטן,
ושהכל מסביב היה כחול, כחול מדהים שלא ראיתי מימיי. משמאלי היה
קיר מלבנים אדומות. פשוט קיר, שלא הבנתי מה מעשיו באמצע הרחוב
היפהפה הזה. על הקיר תלויה היתה מודעה. התקרבתי ובחנתי אותה.
היא היתה קרועה למחצה, אותה תמונה של הבחור השעיר, אך מתחתיה
שום כלום, החלק הכתוב נתלש כנראה. הסתכלתי בעיניו של הבחור
והבנתי שהפעם, המודעה צבעונית משום-מה. עיניו היו כחולות.
כחול. הסבתי את ראשי הצידה ונתקלתי בעוד כחול, חי יותר ועשיר
יותר. הרגשתי שמשהו שונה לחלוטין, אך דומה מאוד. מולי עמד
הבחור מהתמונה. הוא היה מגולח, מסודר ונאה. היססתי לרגע ואז
אמרתי:
    "אתה יודע, מחפשים אותך..."
    הוא הופתע, הביט בי ארוכות וחייך
    "מי מחפש?"
     לא ידעתי מה להשיב לשאלה כזו. המשכתי להביט בו מחייך
וחייכתי גם אני. חיוך מלא, כמעט מאושר, חיוך שלא חייכתי זמן רב
כל- כך. אמרתי:
     "אנשים, הקרובים אליך, כך אני מניחה."
     "אין לי אנשים שקרובים אליי. כל מי שהכרתי מעולם לא היה
קרוב אליי, ובכל זאת, רבים לא חיבבו אותי. אם את היית מחפשת
אותי, זה כבר היה עניין אחר..."
סיים בקריצה. שנינו צחקנו שעה קלה והבנתי שזה מי שאבלה איתו את
שארית חיי.