בשלהי החורף הסימסטר נגמר, הקרח מפשיר והאמת שוב יוצאת לאור.
הנה זה, מכה בי שוב.
המבחנים, המדד ליכולת הלימודית שלי.
אני כולי מתפרצת בדמעות לאור הכתיבה, כשאני מסבירה לעצמי
שהאהבה הגדולה של י- לימודים, בוגדים בי שוב ושוב. במבחנים,
בציונים נמוכים, בחוסר יכולת למצויינות.
מצויינות, איזו מילה, כל-כך הרבה כבוד מאחוריה וכל-כך הרבה
כאב.
החוכמה, היכולת להבין, לפרש, לקלוט, לעבד חומרים. להגיע
לתובנות מרחיקות לכת, פורצות דרך.
קטונתי אני מלהסביר על חוכמה, היות ולא ניחנתי בה.
כל חיי אני מחפשת במה אני טובה, לאן אני יכולה להגיע. אך דבר
אינו שואף אצלי למצויינות, אני אפילו לא מגרדת את תחילת הגרף
של טובה מאוד, אז מצויינות?
אני בסדר, בינוניות מזוויעה, משהו של חיה ונושמת, אוכלת
והולכת, כן, בינתיים בריאה.
איך מקבלים חלום בלי היכולת להגשימו? אמרו לי שזה לא קורה, אבל
אותי כך כלאו בתוך חלום ללא היכולת.

בשלהי החורף הלב שלי צועק, הזנחת אותי מספיק, אני רוצה לב
שיהיה לי לחבר.
ניסיתי להסביר ללב שלי שאין מה לעשות, שכמו שלא כולם זוכים
לחוכמה אז גם לא זכינו באהבה.
הלב שלי בועט (וחזק מאוד, אם לומר את האמת), הוא רוצה אהבה
ואני כה חלשה.
אני רוצה שקט. הראש שלי מתפוצץ. הכל באמת תלוי רק בנו?
יש חלק שהוא לא באחריותי.

המקום שאני נמצאת בו, החיים שאני חיה, הבקרים אליהם אני
מתעוררת, נושמת שוב ושוב,
יושבת המומה מול לוח שנה, תמונות העבר, החיים שחולפים, עולם
שחושב שהוא משתנה ומתקדם.
פיקציה של חיים.
אנשים שחושבים שמצאו אהבה, אנשים שחושבים שהם פרצו דרך.
אנשים חושבים שאחרים מאושרים כי יש להם הרבה כסף.

חלומות נוצרים וחלומות מתנפצים כמו בועות סבון ורק כתמים
נשארים על הרצפה, סמני דרך,
שפעם היו לי חלומות.