אדם נעשה כה נואש לחברת בני אדם, שהוא הולך לבד ביום שישי בערב
לבר. זה מה שהוא עושה כל יום שישי. יושב בפינה הקבועה שלו,
שותה בירה, אבל לאט. הוא שותה בירה לאט כי הבירה מתחזקת את
השהייה שלו שם. כשנגמרת הבירה, זה סימן שעליו להזמין עוד בירה,
או לחילופין לקום וללכת. זו בערך פסגת הגיוון של חיי הלילה של
אדם.

אדם יושב כל יום שישי באותו מקום, שותה בירה, ומביט. תחילה הוא
נושא מבטו אל כוס הבירה, לעיתים זהובה, לעיתים חומה עד שחורה,
הוא לוגם מהבירה, ומביט בשקיקה בקצף שמשאיר רסיסי אדוות על
שולי הכוס. תחילה ממש על שפתי הכוס, אחר כך במרחקים שווים
שמהווים שנתות לשעמומו. כמו כלי קיבול של ימי שישי העלובים
שלו. כשהנוזל נגמר, נגמר גם הערב שלו.

הוא מביט בראי המלוכלך שמולו, הוא מביט בגרסא הדהויה של עצמו
שמשתקפת בראי. הוא כבר מתבגר לאט לאט, הוא יכול לראות על עצמו
את הפחד. הוא יכול לראות את הבדידות שמשתקפת ממנו, הוא יכול
לראות את הבגדים הרגילים שהוא לובש, ואת כוס הבירה שנמצאת על
שולחן העץ שלו. הוא רואה ומנתח את עצמו, חותך את אישיותו עם
סכין דרך הראי, מפלח תחילה את עורו, אחר כך שריריו, אז שלדו,
ובסוף הוא מבחין בנשמתו - אך אז הוא ספק מתעייף, ספק משתעמם
וחדל מזאת.

אחר כך הוא נושא עיניו אל המרחב הענקי שהוא עשרת המטרים
הרבועים סביבו, ובוחן את תושבי הבר. בדרך כלל הוא לא עושה עם
זה כלום. לפעמים הוא נשאר מספיק מאוחר, כדי לשתות מספיק בירות,
כדי לתקשר עם סביבתו. והוא לא רע בזה בכלל, להפך, הוא מצויין
בתקשורת, הוא שנון ומעניין, מצחיק ורהוט. אבל בסוף גם מזה לא
יוצא כלום, ואז הוא חוזר להביט בבירה, ותחושת בדידות קשה מנשוא
מקימה אותו ומבריחה אותה אל תוך חלל העולם.

יום אחד התיישבה בחורה נאת מראה על הבר, מרחק שלוש פסיעות
ממנו. זו הייתה שעה מאוחרת, אדם היה מספיק שתוי, מספיק רעב,
מספיק נואש. הוא נעמד, צעד רדף צעד שרדף עוד צעד אחד, והוא כבר
במרחק נגיעה ממנה. היא הסתובבה מעט כשהבחינה במישהו בקרבתה,
לרגע עיניהם נפגשו, לרגע המשיך להישיר מבט, עד שהדפה את מבטו
אל כוס הבירה בידה. היו לה ידיים יפות, מטופחות, כסוסות
ציפורניים, משוחות לק שקוף, שעון על זרוע דקה וחיוורת, כתף,
שיער חום, אף ישר, ועיניים כחולות גדולות שמביטות ישר עליו.

מהר ניער את עצמו ויצא מהשוק. "אהלן", אמר לה.
"שלום", השיבה.
"בדיוק באתי להזמין עוד בירה, ואז פתאום ראיתי אותך ושכחתי
בשביל מה באתי לפה בכלל".
"אתה יכול להזמין מה שאני הזמנתי, דווקא חבית טובה".
ואכן, הוא הזמין בירה, והתיישב.
והיא שאלה - "אז במה אתה מתעסק היום?"
"אני? אני מט"ק בשריון", אמר לה, וכולו מלא גאווה רגשנית.
"וואלה, לא נורא", הציעה את תנחומיה וחייכה.
גאוותו ספגה מכה קלה, אך צפויה, ומיד יצא למתקפת נגד מלאת
מורשת קרב, כזו שמצליחה לעורר משהו בקרב אנשים. אך כמובן,
דווקא עכשיו נכשל, והיא הייתה כל כך אדישה שעיניו נדדו בחזרה
לכוס הבירה הריקה בשולחן הקודם שלו.
ואז הוא חשב לעצמו, איך בחורה יכולה לערער ככה את האגו שלו,
אפשר לחשוב כמה מרגש יכול להיות להקליד כל היום מסמכים בשביל
איזה רב סרן, מקסימום אולי לתצפת על שריונרים תופרים מחבלים
בעזה דרך איזה מצלמה ממרחק חמישה קילומטר. "ומה את עושה
בדיוק?" סינן לעברה. והיא, עם חיוך מבויש במקצת, ענתה - "אני
טייסת קרב".

שתיקה. לגימה מהבירה. עוד שתיקה. "מה קרה? אתה לא מאמין לי?"
שאלה לבסוף.
"דווקא הייתי שקוע בלעכל את זה קצת".
"נו, אני יכולה להוכיח לך פחות או יותר, לפני שלושה שבועות
הייתה כתבה בעיתון על בחורה שקוראים לה מ', שסיימה בקורס טייס
האחרון כטייסת קרב, אז שלום, קוראים לי מור, אני בת 20 וחצי,
ולפני חודש סיימתי מגמת קרב בקורס טיס".
ואדם ממשיך לשתוק, והוא כל כך נבוך שזה מתחיל להכאיב לו. "פשוט
לא חשבתי שבחורות שמסיימות קורס טיס יוצאות לבלות בברים, בטח
שלא לבד".
"זה נכון, הן באמת לא עושות את זה, לא יודעת מה נכנס בי. זה
בסדר, אני מניחה שגם אני לא הייתי מאמינה אם מישהו היה אומר לי
כזה דבר ולא היה לי מושג". אמרה מתוך דכדוך.
"והדבר הכי לא אמין בסיפור שלך, זה שבתמונה בעיתון הפנים של
הטייסת היו מטושטשות, ואת, הפנים שלך ממש ברורות ויפות". אמר,
ושתק, ולגם מכוס הבירה, רסיס תקווה בלבד נותר בלבו. וזה לקח
אולי שנייה, אולי דקה, אולי לילה שלם - עד שהיא פרצה בצחוק,
והוא הצטרף אליה, ולפתע הוא הרגיש כל כך נפלא.

והיא סיפרה לו על כמה קשים חיי הטייסים, וכל זה, והם קבעו
להיפגש גם ביום שישי הבא. וכך גם עשו, ובילו נהדר ביחד.והוא
שאל והיא ענתה לו שהיא אף פעם לא סרגה גרביים, ושאסור לקרוא
לבנות בקורס טיס "מיידלע". והם כבר קמו בבוקר באותה מיטה ביחד,
והיא הייתה ליברלית והוא היה שעיר, וזה הסתדר להם מצויין
ביחד.

אדם ומור היו חודשיים ביחד. מור אמרה לו שהיא לא יכולה עם זה
שהוא לא מבלה איתה מספיק, ואדם אמר לה שהוא חייב לתת קצת זמן
לחברים שלו. מור בכתה קצת, וכך אדם יכול היה לראות שגם טייסות
קרב הן עצובות, ובודדות, ונואשות. ואדם לא יכול היה להרשות
לעצמו בחורה כזו, אז הוא עזב, וחזר אל הטנק, הבירה והראי, וכל
אלה הרעיפו עליו מאהבתם הקרה, ולרגע היה מאושר, לרגע אחד -
ודי.