יוליה את הירח המלא
הלבן והצחור, בוהקת את
בחוטי כסף טהור.
גחליליות מקיפות את ראשך
עושות לך עטרה, הכוכבים
לכבודך מנצנצים שם באפלה.
צרצרים לך מצרצרים, החושך לך
עוטף את העולם בבהלה.
את האופק של כל מרפסת
המגדלור של יורדי הים.
הלא שאת מחליטה פוצח השחר בזמרה.
ואנכי למרגולותיך אשוח, אתבושש
להביט בזיו פניך המהודרות.
אנא יוליה החזירי לי אהבה.

בהנף ידיך השמש תזרח
בקול זימרתך תפרח השממה.
אבל עדיין אין דימויים שיתארו יופייך
כי את מלכת התבל הנפלאה.

רק פינה אחת נשארה פתוחה
בת השכינה, מי יהיה אהובך לצידך
אנא יוליה השיבי לי חיבה.
באתי מארץ ניכר לשבות לבבך
אך את ירית לי חץ בלב בזכות גם
שהיטבת לדבר.
מילותיך מבקיעות הרים ומזיזות נחלים
ממסלולם.
בתנודת שפתיך הענוגות
גואה הים קירות קירות.
ואני איש למוד קרבות, חפצתי
לפרוץ חומות לבבך הקדוש.
אנא יוליה הראי לי מהי אהבה
כי מעודי לא ראיתי בעלת חן
כמותך עלי האדמות.