עץ תמיר
צומח לו בין שיחים ופרחים,
שמיים בגון אדמדם
צובעים את האוויר.

העץ מוקף באהבה וחמימות
מכל סביבותיו,
אך רוח חזקה המסכסכת בענפיו
נוסכת בו הרגשה של יתמות.

הרוח אין בה מגע של פחד
אך היא עזה וקרה
ומעבירה בעצינו קצת רעד.
אך הוא בשלו, טיפה מנומנם,
מרגיש עלעליו עולים ויורדים
ושאלתו היא: "האמנם"?


היא קוראה לו נטולת פנים:
אני כאן, אני כאן.
שמחתו מהולה בספקות חדים
אותן רוצה הוא לדחות.

מגע הדמיון בקצות אצבעותיו
עוטפים אותו כשמיכת פוך,
נטולת נפח ונטולת חיים.
כך הוא מרגיש וקורא לה במוחו ובפניו.

אך היא בשלה, מתעתעת ומרגיזה,
ופתאום, לאט לאט,
קולה לא נשמע.
מתודעתו היא כבר נגנזה.