עד ערוב ימיו האמין משולם שוורץ בלב שלם, כי ממרפסת ביתו,
מלוטפת רוח בין הערביים, חזה בעדת תישי בר במסעם השנתי דרך עמק
חמוטל.

עמק חמוטל שוכן בשפלת החוף הדרומית והלא מיושבת, מוקף ברכסי
גבעות נמוכות וזהובות. ממזרח לעמק משתרע רכס שאלתיאל, המתנשא
לגובה של כמאתיים שישים ושישה מטרים בנקודה הרמה ביותר, הלוא
היא פסגתה של גבעת יששכר, שקרויה על שמו של יששכר שוורץ, סבו
של משולם שוורץ וראשון חלוצי העמק. על פי דברי זקני העמק,
מייסדי הכפרים הראשונים בו, מגבעה מעוטרת סביוני בר זו, נשקפת
השקיעה המרשימה ביותר בימות החורף המעוננים ורכי האור. שקיעה
שצובעת את שדות העמק בגווני ארגמן עדין וקטיפתי ש"לא מהעולם
הזה", כדבריהם. למרגלותיו של רכס שאלתיאל שוכן היישוב הראשון
שהוקם בעמק - מרכבות שישרא.

משולם שוורץ בנה את ביתו במרכבות שישרא במו ידיו, כמיטב המסורת
השישראית העתיקה, לפיה בן משק שרוצה להתקבל לחברות בכפר מחויב
לשלושה דברים: בניית ביתו במו ידיו בפרק הזמן המוקצב מלבלוב
השזיפים ועד הגשם הראשון, זריעת שדה של לחם שבייז בחלקה שניתנת
לו באדמות הכפר ונטיעת בוסתן עצי פרי בחצר ביתו, שעל טיפוחו
ועל גידולו אמון בעל החלקה ולא איש מלבדו. אלו הם התנאים
הרשמיים, הרשומים בתקנון הכפר, התנאים שנאמרים בגאווה לכל איש
ואישה שמעוניינים לבנות את ביתם בכפר המבוקש ביותר בעמק,
מרכבות שישרא.

משולם מיודענו, הוא איש איתן, שזוף ובעל גוף, רם קומה וחצוף,
הניחן במזג טוב וחובב קפה הפוך. משולם חגג לא מזמן את יום
הולדתו השלושים ועמד בגאון ובגאווה בשלושת התנאים שנזכרו לעיל,
אם כי עצם התיישבותו בכפר נתקלה בקשיים לא מעטים. בעיקר בשל
העובדה כי היה הראשון שאזר אומץ ועזב את הכפר לטובת חיי הוללות
בעיר הגדולה. עזיבתו של משולם לא נתקבלה בעין יפה והיו שאמרו
כי יש לגזול ממנו את זכותו לגור אי פעם בכפר. אך משולם, שמאס
בחיי העיר לאחר שנתיים תמימות בהן עבד במיני עבודות מזדמנות,
לא אמר נואש ונאבק בכל מאודו במתנגדיו הרבים, תוך שהוא מגייס
לעזרתו את חבריו הטובים ששמרו לו אמונים, למרות נטישתו הארעית
את העמק.

עם שובו מהעיר הגדולה החל משולם בבניית ביתו. שפר עליו מזלו
וקיבל את הזכות לחלקה המזרחית ביותר בכפר שהיא גם הגבוהה ביותר
משום שנמצאת על שיפוליה הטרשיים של גבעת יששכר. על כך שמח
שימחה רבה כי ידע שביום בו יסתיימו עבודות הבנייה, ביתו יהיה
הגבוה ביותר במרכבות שישרא וכשישב בנחת במרפסתו, בתום יום
עבודה מפרך בשדות השבייז, רוח ערב מלטפת את זקנו, כוס שיכר
רימונים צונן בידו, יוכל להביט בשדותיו המערביים של העמק ובים
שמשתרע בסופם, צבעו כחול ומרגיע, ריחו המלוח שנישא על הרוח
מזכיר לו ארצות רחוקות ומשובב את נפשו.

ואכן, כך היה. מייד עם קבלת אישורי הבנייה וקבלתו של משולם
לחברות בכפר, חברי ילדותו הנאמנים - שכבר קבעו זה מכבר את ביתם
בכפר - התגייסו לעבודת הבנייה. חמישה חודשים תמימים ארכו
העבודות. ימי הקיץ הלוהטים לא הפכו את העסק ל"קייטנה", כמו
שנהגו לומר במהלך הפסקות הלימונדה והערגליות הרבות, אך ללא ספק
אחוות הגברים הבריאה והאמיתית שהייתה רקומה ביניהם התחזקה
והתהדקה לבלי היכר. משתמו עבודות הבנייה, הזמין משולם את כל
תושבי הכפר לחנוכת הבית. סבים, סבתות, אבות ואימהות, ילדים
וילדות ואפילו תינוקות. כולם נענו להזמנתו, כי על אף הכעס הרב
שעורר משולם עם עזיבתו הזמנית את הכפר, כולם סלחו לו כבר וראו
כי שב אליהם נחוש בדעתו לקבוע את ביתו בעמק. מה עוד שרווק היה
משולם ובנות הכפר שלא נישאו עדיין לא יכלו להתעלם מחזותו
הגברית והשרירית. העבודה המאומצת בשדות ובבניין ביתו והשבתות
אותן העביר בחוף הים הקרוב בריצה ארוכה עם כלבתו ויותר מכל -
גלישת הגלים, הפכו את משולם לגבר נחשק, שרירי ושזוף, מבודר נפש
ושיער. קלסתר פניו העדינות עטור היה בזיפים דרך קבע וריח
המרחקים עלה מבית שחיו. נחמד לכל הבריות היה "ועדיין צעיר",
כפי שאמרו נשות הכפר, "במיטב שנותיו". כמו כן איש שיחה מרתק
היה משולם, אוצר מילים נרחב ועשיר היה לו ותמיד שמח לשתף את
נערות הכפר בסיפורים מרתקים ממסעותיו הארוכים בעולם ובעיקר, מה
שעניין אותן יותר מכל - מעלליו בעיר הגדולה. השמועות אמרו כי
משולם מצא את שכרו בתור חשפן במסיבות רווקות שטופות יזע
והורמונים והיה בקיא בסודות האהבה יותר מכל רווקי העמק. משולם
כדרכו, לא אישר ולא הכחיש מאומה ונהנה מהמסתוריות השרמנטית
שאפפה את דמותו.

ערב אחד שב משולם מעבודתו בשדה השבייז וישב במרפסתו ליהנות
מרוח הערב החמימה ומריח לבלוב עצי הפרי שבבוסתנו הצעיר. סדר
הדברים התנהל על פי הטכס הקבוע. מקלחת זריזה שארכה לא עולה על
שבעה רגעים, שכללה תגלחת מוקפדת וזרזיף מי קולון שהותז בעדנה
על לחייו המוחלקות. עטית מלבושי הערב שהונחו בקפידה כבר בבוקר
טרם צאתו לעבודה, קנקן תה הדרים שאת מימיו שפת עם כניסתו לבית
טרם כניסתו למקלחת וצלוחית גדושה בעוגיות פומפרניקל אותן אפה
ביום השישי האחרון כמנהגו מדי סופשבוע.

משולם התיישב על אחד משני כיסאות הקש שאותם רכש בגיחתו האחרונה
לשוק ההומה בעיר שאל המולתה ואל סירחונה כה התגעגע. אך כיסא
אחד עודנו נותר מיותם, ממתין כמו משולם לאישה שתשב עליו ותלגום
בחיוך יחד עם משולם את כוס התה, תנגוס בפה מלא עוגיית
פומפרניקל חריפה, תשא מבטה יחד איתו לעבר הים הרחוק שמשתרע
בקצה השדות הזהובים ותלטף ברוך את בטנה המתעגלת שעל דפנותיה
מתדפק התינוק שלהם, בנם בכורם, שדוחק כבר לצאת אל אוויר העולם.


אך הכיסא עודו מיותם. משולם טרוד כל הימים בעבודת האדמה,
בטיפוח בוסתן הפירות הצעיר שלו וכמעט ולא נותר לו פנאי
לעיסוקים אחרים. שב הוא תשוש מדי ערב לביתו ועל אף הפצרותיהם
של חבריו הטובים להתלוות עימם לפאב הכפרי המרוחק כמה דקות
נסיעה, מעדיף משולם להישאר בביתו, לקרוא מעט שירה לאור המנורה,
להקשיב לרחש העץ המתפצפץ באש האח הלוהטת ולהמתין לאהובתו שתבוא
עד מפתן ביתו. חבריו צוחקים לו, אך הוא נשאר נאמן לדברי סבו,
יששכר, דברים אותם לחש הסב למשולם ביום בו מסר את נשמתו לבורא
שלאחריו נטמן גופו האדיר באדמת העמק: "בשוך מסעותיך הרבים,
בהכירך כמעט כל פינת תבל ארורה, יבוא היום בו תזעק נפשך לאהבה.
את האהבה לא תצא לחפש וגם אם תחפשה לא תמצאנה. ביום ייאושך, בו
תחוש כי הכול אבוד וגוועה נפשך, אזי תידפק על דלת ביתך תשוקתך,
יפתך, אשתך". משולם חייך בהיזכרו בדברי סבו עליו השלום, חייך
ולגם לגימה אחרונה מכוס התה.

ממש ברגע בו קם ממושבו הבחין משולם במשהו זע במעבה בוסתנו.
"חרר, בזז, רוח מין הון!!!" צעק בקול רם ותקיף. באור המסנוור
של החמה בשקיעתה, הבחין בבעל חיים דמוי אייל המקפץ לו בסמוך
לעץ הדובדבן. "לא! רק לא מעץ הדובדבן! פירותיו כה יקרים לי, מה
יהא על מרקחת הדובדבנים שהבטחתי לרקוח לחג?! השחת עצים אחרים,
אך לא את עץ הדובדבן, במחילה ממך, אייל יקר!" זעק משולם בתחינה
תוך שהוא יורד על ברכיו ומכה ברצפת העץ של מרפסתו. משולם לא
הבין מה עושה אייל בודד בשעה זו של היום ובעונה הזו של השנה
בבוסתנו. נעל בזריזות את נעליו וירד מטה, לבוסתן, לבחון מקרוב
את פשר הביקור.

ברגע שהגיע לגזע עץ הדובדבן אורו עיניו. הייתה זו עז בר הכורעת
ללדת. חפרה לה בור וכיסתה אותו בעלי שלכת שיבשו. כשהבחינה
במשולם קמה בקושי רב על רגליה וברחה משם מדדה. "עצרי, לא אפגע
בך לרעה!" זעק. אך העז מתעלמת הייתה מדבריו והמשיכה מהדסת
ומתרחקת ממנו. "איש בכפר לא יאמין לי", אמר בלחש משולם. "הרי
חלפו עשרות שנים מאז נראו בעמק תישי בר. בפעם האחרונה היה זה
אבי שחזה בהם, אני נזכר כי איש מאנשי הכפר לא האמין לדבריו".

כשהרים את ראשו מהבור אותו חפרה עז הבר גילה לתדהמתו כי לא עז
אחת, כי עם עדת תישי בר עומדת על ראש הגבעה הבתולית הסמוכה
לביתו. בספירה חפוזה גילה משולם כתריסר תישי בר בוגרים ועוד
שלושה עד ארבעה בני תשחורת צעירים ונמוכים יותר, העומדים בראש
זקוף ומביטים בעז העושה דרכה במעלה הגבעה היישר לכיוונם,
במנוסתה החפוזה ממשולם. כשהגיעה לעדרה, החלו כולם לנוע בגוף
אחד, לא לפני שמנהיג העדר - כך סבר משולם על שום גודלו ואורך
זקנו - הניף את רגליו הקדמיות באוויר, זקנו הכהה והעבות זוהר
באור הערב האדום וצהל בקול לעברו של האדם שעמד נסער לנוכח מראה
עיניו: "איש לא יאמין לך משולם בן נקדימון! בני האדם הפכו
לאטומים וליהירים!" משולם כמעט והתעלף למשמע תיש הבר המדבר
אליו בשפת בני האדם. "זה לא ייתכן! כיצד זה מדבר אתה אלי, תיש
בר אצילי שכמותך?" שאל משולם, לא מאמין שהוא מנהל שיחה עם בעל
חיים. "חייך בסכנה משולם! נקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים!"
"למה הכוונה?" שאל משולם, אך טרם סיים משולם את דבריו החל התיש
הבוגר בדהירתו במורד הגבעה, כשעדתו הממושמעת דולקת אחריו.
משולם רץ בכל המהירות האפשרית במעלה הגבעה, מעוניין בכל תוקף
לקבל תשובה לשאלתו. "מה זאת אומרת שחיי בסכנה? מה זאת אומרת
שחיי בסכנה?" סינן מבין שיניו והתנשף בכבדות, תוך שהוא מדלג על
פני הסלעים הרבים שנקרו בדרכו. כשהגיע משולם לראש הגבעה, מזיע
ושרוט מהעשבים הקוצניים שצמחו בינות לסלעים, הספיק לחזות בעדת
תישי הבר מתרחקת לכיוון מזרח ונבלעת בוואדי שבין גבעת יששכר
לגבעה ללא שם שמדרומה.

"עצרו תיישים, עמדו במקומכם!" זעק ללא הועיל. העדר נעלם ללא
שוב בחשכת הוואדי. "איש לא יאמין לי" לחש משולם. "לא רק שלא
יאמינו לי, אלא יהפכו אותי למשוגע של הכפר, כמו שהפכו בזמנו את
אבי למשוגע התורן" משולם נדר בלבבו כי לא יספר על המפגש
המסתורי לאיש.

כששב נסער לביתו, כבר המתינה לו הפתעה נוספת. ברגע בו יצא מבין
עצי הפרי שבבוסתנו, חולצתו מלאה במשמשים בשלים יתר על המידה
אותם קטף לשם הכנת ריבה לשבת הקרבה ובאה, הבחין בה. לא היה
ניתן לפספסה. הייתה זו נערה צעירה ויפה שישבה על כיסא הקש
שניצב לצד כיסאו של משולם, ישבה וצחקה. לבושה הייתה באריג פשתן
תכול ועל רגליה קבקבי עץ. שדייה עגולים כגבעות עמינדב, פטמותיה
זקורות כמו הכנסיות הפרנציסקאניות שעל פסגותיהן. יפה. יפה
ומגרה למראה.  

עם כל מדרגה שטיפס בגרם המדרגות, ידע כי זו האהבה לה חיכה, ידע
כי דבריו של סבו נכונים היו, כי נבואתו של הזקן עליו השלום
מתגשמת ברגעים אלו ממש. אכן, יפה עד מאוד הייתה הנערה. חטובה,
חיננית ותכולת עיניים. אם כי צחוקה הגדול הביך מעט את משולם.
לא הבין מדוע צוחקת זו. לא די בכך שהגיעה ללא הזמנה, שהתיישבה
אצל מרפסתו, שאוכלת היא מעוגיות הפומפרניקל מאפה ידיו, עוד
צוחקת היא בקול גדול! חצופה היא, שיער. "סבא, זו האהבה שזימנת
לי?"  סינן מבין שיניו.

"מאין שבת איש יפה ובודד?" קראה אליו. "מסיור שגרתי בבוסתן",
השיב משולם. "אתה לא יודע לשקר, ראיתיך יורד במורד הגבעה ההיא"
אמרה והצביעה לגבעה שבה חזה משולם בעדת תישי הבר. משולם נלחץ.
"אם גם היא ראתה אותם, או גרוע מכך - שמעה את שיחתנו - איך
אוכל לשמור על הסוד? מה עוד שהתיש אמר לי להישמר מסכנה, שמא
היא הסכנה, הקללה שהתיישבה לה על מרפסתי, או שהיא דווקא האהבה
לה אני מייחל, אותה הבטיח לי סבי? ואולי האהבה, בה אני כה
חושק, היא-היא הסכנה הגדולה ומפניה עלי להישמר?" משולם היה
מבולבל ומפוחד, אך עם זאת נרגש וסקרן. התיישב לצידה של הנערה
והציע לה לשתות מעט תה. "בשמחה" השיבה להצעתו והסיטה את מחלפות
שיערה השחור מעט לאחור, שיוכל משולם לחזות בפניה היפים.
 
"אומרים שאתה אוהב את הבדידות, את השקט בהרים, שאתה בז לנשים
הרבות המחזרות אחריך".
"שקר וכזב!" ענה בקול משולם, "מעשיות כפר שכבר עייפתי מלדוש
בהן!" אני פשוט ממתין לאחת והיחידה", השיב משולם. "אם כך",
ענתה הנערה בעוז ומבלי לגמגם, "הנה היא, יושבת מולך ומכרסמת
מעוגיות הפומפרניקל הנהדרות שאפית - כך אני משערת - בשבת
האחרונה". "שומו שמים" חרחר משולם,  "אם נכונים דבריך נערה יפת
עיניים, אזי נביא בר-מינן ומלא תושייה היה סבי עליו השלום".
"האם אתה משולם בן נקדימון?" שאלה אותו הנערה. "אכן, זה אני.
משולם בן נקדימון, נכדו של ראשון חלוצי העמק..." "יששכר שוורץ!
הלוא הוא נגלה אלי בחלומי!" חתכה הנערה את דיבורו", "זה היה
ביום שהוא נפטר, כמה שעות לאחר הלוויה, כנראה שנשמתו נדדה טרם
עלתה לגן העדן של החלוצים". משולם האזין בשקיקה, כמו גומע את
המנגינה המשמחת - בדמות מילותיה של נבואת סבו - שריקדו מבין
שפתיה של הנערה שהתיישבה מולו באחר צהריים חמים זה שלא יישכח
מלבבו לעולם. "יששכר ניגש אלי ואמר - 'רוצה מיץ דובדבנים?'
אמרתי לו, 'יששכר סבי היקר, הסבא של העמק, די לך בדברי שטות,
הרי זה עתה מסרת את נשמתך לבורא, חדל מלנסות ולהצחיקני, הכה בי
בנבואתך ושלח אותי לדרכי'. ואז הוא התעשת ואמר לי: 'חפציבה,
מתוקתי, חמדתי, עסיס רימונים הייתי משקה אותך יומם וליל אילולא
שבקתי חיים בבוקרו של יום, אך מה לעשות, פלוץ התפלצתי ולכן את
נכדי משולם אתן לך. עלם חמודות בריא גוף ושבע דרכים. לא מזמן
שב הוא לכפר, נכון להקים משפחה. קחי לך אותו לבעל, פרו ורבו
ומלאו את העמק".

משולם לא האמין למשמע אוזניו. הנה מתגשמת נבואת סבו והנערה
עליה דיבר מתיישבת לה בין ערביים על מפתן ביתו. לאחר שהפך מעט
משולם בדברים, החליט כי המעשה הנכון לעשותו יהיה להזמינה לקטיף
אוכמניות ביום המחרת ואולי - אם יתמזל מזלו - יוכל להרביץ בה
תורה, הווה אומר - לנעוץ את איברו השמנמן בין אחוריה המבושמים
וללמדה הנאה אמיתית מהי. "שובי מחר עם עלות השחר, שובי אל
מרפסת זו ואלמדך דרך ארץ, נצא לקטיף דובדבנים ונתענג על שמש
הבוקר הרכה, נערתי". "הלוא את שמי טרם תדע, כלום רוצה אתה לרדת
על עוד כמה עוגיות פומפרניקל טריות ופריכות ולשמוע את סיפור
חיי?"

"איזה עוגיות ואיזה ערדליים!" ענה משולם בזעף. "שש וחצי מחר
בבוקר את מתייצבת פה לקטיף דובדבנים ואני - כמיטב המסורת
השישראית -  אפתח לך את התחת בין עליו היבשים של המטע, כמו
שלימדני אבי נקדימון. נשבר הזין מהאגדה הכפרית הזו שלא מתקדמת
לשום מקום! כמה אפשר להזכיר את עוגיות הפומפרניקל הפריכות
שאפיתי בשבת האחרונה, אהה?! כמה אפשר לחזור ולדבר בסבי, יששכר,
ראשון חלוצי העמק?! כמה אפשר לסבול את שיחות הסרק ביני ובין
תיישי בר?! מי שמע על תיישים שמדברים בשפת בני האדם, לעזאזל!!!
אז בלי תירוצים ובלי תחתונים - מחר בבוקר את מגיעה, פזורת
שיער, ציצים בחוץ, ואני אראה לך מזה קטיף דובדבנים. דובדבנים
עלק! אם תזכי לקטוף דובדבן אחד אל תקראי לי משולם!", חתם משולם
את מעשיית הכזב המזופתת הזו, נכנס לביתו, טרק אחריו את הדלת,
מחרה מחזיקה אחריו חפציבה, פושטת את בגדיה וחשה כיצד נפתולי
האהבה מתפתלים מקצות בהונותיה ועד זרזיפי חלב שדייה שהחל נוטף
על רצפת העץ, עץ דובדבנים. בתחת שלי כל היבוסית הזאת.