ל- מ.איפרגן
בלילה הקודם
נסעתי עם חברים לנגב
וכשחצינו את באר שבע
הגעגועים אלייך
איימו להטביע אותי
במושב האחורי.
מוזר להיזכר שוב
כמה שנאה הייתה בי
לבאר שבע
כשהייתי חייל
(העסוק בסכסוכים אינסופיים
עם הצבא ובעיקר עם עצמו)
כמה קצר מצליחים
החיים להמר קדימה
אם היום אני יכול לדמיין
אותי מסתובב שם כילד
ולהתגעגע לעצמי
מבלי זיכרון אמיתי
לאחוז בו
(כמו שבילדותך
היית עצובה כשהשמש
החלה לשקוע במדבר
והיית צריכה לעלות
הביתה)
אף אחד לא ידע לומר לי
ששנים אחרי שברחתי
באמצע הלילה
מאבחון במחלקת הנפש
של סורוקה,
דווקא שמה של באר שבע
יהיה קשור בשמה
של אהובה
ולא בשמות מספרי
קווי אוטובוס שלא הגיעו
ואבק אינסופי על המדים
וקור
והורים רחוקים.
(זאת תקנה אמיתית בזכותך, מ. איפרגן)
|
