26.2.08

והעולם שותק...
איך שהיה לי הכל ונותרתי בלי כלום. מנגבת את הדמעות של עצמי,
בוכה על אנשים לא ראויים, נסדקת למולי ובכל פעם מחדש מחפשת דרך
יצירתית לאסוף את עצמי.
וכבר שכחתי... איך מרגיש מגע אמיתי שרווי באהבה, לא רק בתשוקה.
הידעתי ?!
ואיך תמיד, במיומנות יתרה, מוצאת אני דווקא את השביל הרצוץ
בהכי הרבה דם, כאב וייסורים ? וכל פעם מחדש מגיעה לאותה נקודת
השבירה, אל אותו כאב מוכר שחובק אותי בזרועותיו, במגעו הארור.
והמוכר.
ואם קיים שביל שבסופו זורחת השמש, אז מדוע העולם שותק ?
כמה עמוק בתוכי טמון לו הרגש. חיים אנו בהרמוניה מושלמת - כל
אחד מתכחש לשני. עד שנקרה מישהו בדרכי. שלוחץ על אותן נקודות
נסתרות, שמעורר את נקודות התורפה שאפילו ביני לבין עצמי לא
מוכנה אני להודות בקיומן. אבל הרי לא הוא בסופו של דבר מתמודד
עם אותו הר געש אמוציונלי שמתפרץ מתוכי. הוא רק מדליק וכשצריך
לכבות - לאן נעלמות עקבותיו? כנראה מפעיל את קסמיו על הקורבן
הבא. רק שלא יכאב לה כמוני.
בבקשה.
והעולם ממשיך להסתובב...
והרי שומדבר לא באמת השתנה, רק עוד סדק קטן על הלב נוצר.
ועכשיו אני אחת מבין מיליון שבולעת את הגוש המר שנותר בגרון
שאובדת בתוך כל המר הזה שנוצר מכ"כ הרבה מתוק. זה היה שווה את
זה ? אולי לא... כי לפעמים יש כאב שגם הלב מעדיף שלא להיזכר.
כמו הכאב הזה...
עוד אמצא את הדרך לקום על הרגליים, להקשיב לקול הזה שנמצא בתוך
הראש, שכ"כ הרבה פעמים האימפולסים שלהם אני משועבדת דוחקים
לפינה. לא אשבר. לעולם! רק אפול קצת... וקצת הרבה... בשביל
להיזכר. ואח"כ אקום... בשביל להמשיך בסיבוב של העולם. רק עוד
קצת...
ובינתיים העולם כמנהגו סובב ואני מאחוריו משתרכת. רק עוד
מעט... (אני מקווה).
ואני כמנהגי נוהגת...
תמיד מצליחה למצוא את הבנאדם הכי מקסים, עם הכוונה הכי ארסית.
מצליחה לשמש לו כמאהבת ואהובה, כקללה וברכה ככמעט הכל... אבל
רק כמעט. ואיך תמיד אני מוצאת את עצמי באותן הסיטואציות, רק כל
פעם עם פנים טיפה שונות ? ואם זאת קללה, מישהו יכול להסיר אותה
ממני?
והאם ישנו שביל שאינו עקוב מדם שמחכה לי? מפחיד לחשוב שכל
השבילים אליהם אפנה יהיו כולם ארורים. כאלה.
שמישהו יושיט יד ואאחז בה. אשאב ממנה קצת כח. אבל רק יד שלא
הספיקה להזדהם עדיין מאותה הדרך המוכרת לי ללא רבב... כי רק יד
טהורה אולי תוכל להציל אותי מהמלחמה שאני נאבקת בה עם עצמי.
והכרית שלי ספוגה דמעות, והצד הקר של המיטה הוא גם הצד המזוהם
שלה,
ואני... מנסה להדביק את הקצב של העולם... אני עוד אדביק.

אבל היום אני משתרכת מאחור, בקצב הפרטי שלי...