לא רציתי לעבור לבית ההוא.

הייתה לי הרגשה רעה. כמו חלום שפעם חלמתי או אולי הייתה זו
תחושה מנבאת רעות.

כך או כך, לא רציתי לעבור לבית ההוא.

אבל מתווך הדירות שהחברה שכרה בשבילי, כבר החל להראות סימני
חוסר סבלנות.

אני אוהב שנוח לי בבית. זה לא שאני מפונק, אני חושב, אבל אני
מאמין בחום שעל מנת להיות לוחם טוב צריך, בין היתר, מקום מנוחה
ראוי, להתרעננות מהקרבות שם בחוץ.

כשהכרנו, פירטתי למתווך, על פי בקשתו והשגיונות הקטנים שלי,
כמה העדפות.
כמו לדוגמא שכל הבית יהיה קומה אחת. אין לי בעייה אם יהיו כמה
מפלסים קטנים, עם 2-3 מדרגות קטנות שמובילות מחדר לחדר. זה
יכול להיות אפילו נחמד, אבל אני לא רוצה לרדת ואז לטפס 20
מדרגות רצופות, רק בגלל שרציתי לבדוק משהו במטבח, לדוגמא.

ההעדפות צמצמו מאוד את האפשרויות מבין היצע הדירות בשוק, שהיה
קטן יחסית מלכתחילה, ואחרי שהיינו בכולם, לא נותרו הרבה
אפשרויות בשוק, אם בכלל.

וכך זימן אותי הבית אליו.

הבית נחשב מציאה.
הבעלים הקודמים עזב בפתאומיות והמתווך, שכבר כמעט והתייאש
מלראות עמלה בגין כל הטירחה שגרמתי לו, הזדרז להביא אותי לכאן,
בשביל שאקח והוא יסיים בהצלחה את שירותו ללקוח הכי בעייתי שלו,
כפי שהוא קרא לי בצחוק או ברצינות.

בעבודה, המנהלת גם היא החלה להראות סימני אי נוחות, שלא לומר
חוסר סבלנות. השהות במלון, עד מציאת הדירה הנכספת, לא היה זול
והיה על חשבון החברה, בהתאם להסכם בינינו.

התבוננתי בבית מבחוץ.

נכנסתי פנימה ועברתי בין החדרים, שומע אך לא מקשיב למתווך שמנה
בהתלהבות את מעלות המקום.

למרות שההתלהבות שלו נשמעה אמיתית, לא יכולתי לחלוק את
התרגשותו.

הוא הציג לראשונה את העיסקה שהוא יסגור איתי או עם אחר היום או
לכל המאוחר מחר. מוצר סביר, במצב שמור היטב, בשוק של ביקוש
גבוה והיצע נמוך, במחיר נוח.

בנוגע למחיר של הבית, הסכמתי עם המתווך ללא היסוס. הבעיה היתה,
שזה היה הדבר היחיד שהיה לי נוח איתו בנושא הבית.

במבט לאחור, אני זוכר שהבית היה כהה. מבפנים ומבחוץ.

אם או בלי קשר לצבע, יש מצב שהאווירה הייתה קודרת משהו
מלכתחילה, אבל אולי אני סתם משליך רגשות במבט לאחור.

אני יכול להרחיב על הבנייה הישנה או החדרים הגדולים מדי ושהיה
ברור לי גם אז שתמיד יהיו גם ריקים מדי, אבל באותו הרגע,
כשעמדתי שם וניסיתי להבין מאיפה מגיעה תחושת האי נוחות, חשבתי
רק על דבר אחד.

הבית הוא דו-קומתי.

זה מה ששקלתי מצד אחד.

מצד שני, אין אפשרויות אחרות כרגע.

מבט המצוקה על פני המתווך שלידי, פלפול העיניים של המנהלת
בדימיוני והקול הקטן שבתוכי שהתחיל לתהות האם אני בעצם כן
מפונק שרק מספר לעצמו סיפורים על לוחם ומנוחתו, הבהירו לי
שקיימת בעצם רק אפשרות סבירה אחת.

אמרתי לעצמי שזה לביינתים.
עד שאנחת קצת. עיר חדשה, עבודה חדשה, אנשים חדשים, ריגושים
חדשים. אני אמשיך לחפש במקביל, והרי בסופו של דבר, יותר נוח
לחיות ולחפש מבית מאשר מחדר במלון, לא?

חתמנו על החוזה.

קיבלתי את המפתחות.

חצי שעה לקיפול החדר במלון לתוך שתי מזוודות, טלפון לחברת
האחסנה שישלחו את החבילות לכתובת החדשה, חתימה בקבלה על החשבון
והזמנת מונית.
לעבור ממלון לבית, זה כנראה המעבר הקל בעולם.

וכך, תוך כמה שעות מאז ראיתי את הבית, מצאתי עצמי יושב על רצפת
הסלון, מוקף בכמעט כל רכושי עלי אדמות, מדמיין היכן אציב את
הריהוט שעוד לא קניתי.

בית לא מרגיש באמת בית עד שהמזוודות פרוקות, החפצים מסודרים
במקומם, ובעל הבית מסוגל להתרווח בנוחות במבצרו. לכן, לא פלא
שבימים הבאים עשיתי לי מנהג אחרי העבודה ללכת לחנויות שונות
ולקנות רהיטים ומוצרים לבית.

רהיטים גדולים דרשו זמן אספקה של שבוע.

אותם צילמתי במצלמה דיגיטילית.

המוכרים הופתעו תמיד מהמצלמה. אני מאמין שהם חשבו שאולי אני
דואג שרהיט אחר יגיע לביתי במקום מה שהזמנתי, או סיבות משעשעות
אחרות, ולפעמים הייתה לי תחושה שהם מתלוצצים מאחורי גבי אחרי
לכתי.

כשאני חושב על זה עכשיו, חלקם נראו טיפוסים כאלה שבוודאי
מתלוצצים על חשבונם של רבים מלקוחותיהם. ההפרדה בין לקוח
לבנאדם היא מחלה שרבים מהמוכרים לוקים בה, ואני מבין מאיפה זה
מגיע, למרות שזה עדיין לא נעים.

אבל, האמת היא שהסיבה שצילמתי את הרהיטים היתה פשוטה בתכלית:
רציתי להתאים את הסלון שקניתי בחנות א' למנורה שבחנתי בחנות
ב', והדרך ההגיונית ביותר שעלתה בראשי היא פשוט להתבונן
בתמונות ולדמיין את ההתאמות.

אחרי שהסלון והמיטה הגיעו, הרגשתי גל של סיפוק.

הכל התאים באופן הרמוני.

הרעיון של לצלם את הרהיטים המוזמנים ולקנות את שאר הדברים
במקביל עבד פשוט נפלא.

יעילות ונוחות במיטבן.

השיטה עבדה.

אחרי זה התפניתי למטבח, לשירותים, לחדר הכניסה ולשאר החדרים.

מצד אחד, זה היה קל. הבית היה, ברובו, במצב טוב מאוד, ולרוב רק
נצטרכתי להוסיף לחדר כמה חפצים אישיים או לשנות את מקומם של
מדפים ריקים ותו לא.

מצד שני, אנחנו עדיין מדברים על הרבה חדרים, גבוהים, גדולים
וריקים, שלכולם נדרש למצוא ייעוד כלשהוא.

וכל זאת, כאמור, על פני שתי קומות ועליית גג.

זה לקח כמה שבועות אבל אני זוכר את הרגע בו, לבסוף, הבית הרגיש
מרוהט, מאובזר, מסודר ונוח.

התרווחתי ונהניתי.

אני לא יודע בדיוק איך הוא עובד.

או שהוא חיכה להרגשת הנוחות הזו, או אולי להרגשת הבעלות שחשתי
באותו הערב, אבל מה שבטוח, זה לא היה צירוף מקרים שבאותו
הלילה, שמעתי אותו, אולי שוב, בפעם הראשונה.

כן, המשפט האחרון בלבל גם אותי, אבל אין לי דרך אחרת לתאר את
זה.

אני לא זוכר ששמעתי אותו אי פעם בעבר, אבל כששמעתי אותו, ידעתי
שזאת גם לא הפעם הראשונה.

כמו פגישה ראשונה עם מכר מן העבר, כמו סצינה מחלום או אולי
תחושת דה ז'ה וו, הכל התערבב לו יחדיו עת שמעתי אותו אומר בקול
שקט, איטי, אפל ומהדהד:
''If you won't talk to me...''
ופה הוא כמו נעצר לרגע קט.
''Then I will talk to them myself''

זה לקח לי כמה שעות להפסיק לרעוד.

הבנתי אז שאין לי ברירה, והתחלתי לענות לו לראשונה, שוב, כמו
פעם.

אתה מבין, כבודו, בסופו של דבר, או שאני הייתי עושה את זה, או
שהוא היה עושה את זה.

וזאת, בעצם, הבחירה היחידה שהוא נתן לי.

הוא קרא לזאת זכות.

זכות ראשונים.

אם אני הייתי מחליט שלא לעשות את זה, הוא היה עושה את זה.

לטובתם, אני הסכמתי.

לטובתם, כי אני סיימתי אותם מהר.

הוא היה מתעלל בהם שעות, אם לא ימים, לפני שהם היו נופחים,
לצערו, את נשמתם.

אני מבין שהיתה אי הבנה ויש אנשים שחשבו שאני רוצח ודרשו
שייגזר עליי מאסר עולם, אבל עכשיו, אני מקווה שכולם מבינים
אחרת.

אין צורך בתודות, עשיתי מה שהייתי חייב לעשות.

גם מהם לא ביקשתי שיודו לי על הטובה שאני עושה להם.

כי באמת, אין צורך בתודות.

אין בעד מה.

באמת.