ביום חורפי אחד החל לרדת שלג.
השמש שהבליחה מדי פעם נצנצה על מיליוני פתיתי השלג שרחפו לאיטם
באוויר הקר.
שום קול לא נשמע מלבד הרוח השורקת שכמו שיחקה עם פתיתי השלג,
מעיפה אותם לכאן ולכאן.

פתית השלג גרשון נעור משנתו.
הוא התבונן סביב ושמח לגלות כי הוא אינו לבדו.
מיליוני פתיתי שלג כמוהו ריחפו בסביבתו, רחוק ככל שיכול היה
לראות.
"איזה יופי!" הוא פנה לפתית השלג שלידו "הנוף מדהים! תראה איזה
הרים משגעים, והאדמה כל כך רחוקה!".
פתית השלג שהשתעשע ברעיון לקרוא לעצמו זרובבל לא שעה לדברי
גרשון.
הוא היה עסוק מכדי לחשוב על זוטות שכאלו.
הייתה לו מטרה להשיג, וזה כל מה שחשוב.        

אבל גרשון כבר היה בתנופה.
"ושמת לב" הוא המשיך "שכולנו כל כך דומים אחד לשני? כל הפתיתים
סביבנו דומים לי, ואני דומה לך.
יכול להיות שכולנו אחים?"
על שטות שכזאת לא יכול היה זרובבל להבליג "מה פתאום דומים?"
הוא גיחך "כל אחד מאיתנו שונה בתכלית מכל האחרים.
אין שני פתיתי שלג זהים. מעולם לא היו ולעולם לא יהיו. אתה אחד
במינך, אני אחד ויחיד, וכך כולם".
"אבל מבפנים כולנו אותו הדבר" לא נכנע גרשון "הרי כולנו בעצם
טיפות מים שקפאו. העובדה שקפאנו בצורה קצת שונה לא מצביעה על
כך שאנחנו שונים או מיוחדים".
"נו, באמת" התחיל זרובבל לכעוס "מה שבפנים או מה שאולי היינו
בעבר לא משנה. אנחנו כאן ועכשיו, ואני זה אני ואתה זה אתה וכל
אחד מאתנו הוא עולם אחר, שחווה יקום שונה וחוויות שונות.
מה שחשוב זה מה שאנחנו מצליחים להשיג בחיינו ולא מי היינו או
אלו חלומות חלמנו, אתה מבין?"

"לא." הרהר גרשון בקול "לא יכול להיות שזה מה שחשוב. אני בטוח
שישנה תמונה גדולה יותר ממה שאני ואתה רואים כאן ועכשיו, אבל
אני חושב שאנחנו קטנים מכדי להבין אותה באמת.
ובכלל, מה זה בכלל משנה מה קורה כאן ועכשיו אם עוד כמה דקות או
שעות כולנו ננחת על האדמה ונפשיר?"
"לי זה לא יקרה!" צעק זרובבל "אני כנראה קצת יותר אחראי ממך,
ואני יודע בדיוק מה אני עושה.
עוד מעט אני אתפוס את הרוח ואשאר איתה עד שאגיע לקוטב, ושם
אנחת ואשב לי שם, חופשי ומאושר".

כל הסיפור הזה לא נראה לגרשון.
לבזבז את כל התעופה המדהימה הזאת על ניסיונות להגיע לקוטב ואז
להיות מוטל שם, בלי יכולת לזוז.
לא זאת הדרך. הרי הנוף מסביב יפה מדי מכדי להתעלם ממנו.
לדוגמא, ההר הוא שם. שונה כל כך מכל הר אחר בסביבה. וגם ההר
הזה וההר הוא.
רגע! כל הר שונה מרעהו. וכל אגם, לדוגמא,  שונה לחלוטין מכל
אגם אחר. ובכל זאת ההרים דומים זה לזה והאגמים זהים.
בסופו של דבר, כל הר הוא בסופו של דבר הר.
והעובדה שכל אגם שונה, לא משנה את היותו אגם.
והם בכלל לא זזים, או מרחפים, או מנסים להגיע לקוטב.
אז למה הם שם?

השמש הופיעה ושלל צבעים עטפו את הפתיתים. ואת ההרים. והאגמים.
"וואו!" צעק גרשון בהתלהבות "איזה יופי! זה מדהים איך שקצת אור
גורם לכולנו להראות כל כך שונים מקודם".
"זאת אשליה" אמר זרובבל ביובש "השמש סתם משחקת אתנו."
"אז אולי..." התחיל גרשון לענות, אבל זרובבל המשיך:
"אני יודע מה אתה הולך להגיד. אתה רומז שכמו שהאור גורם לנו
להראות שונים ממה שהיינו קודם, כך גם החיצוניות שלנו גורמת לנו
להראות שונים אחד מהשני, אבל אתה שוב טועה.
גם אם השמש תעלם, עדיין נהיה שונים זה מזה. העובדה שלא תראה
אותי הינה שולית. אתה כבר יודע שאני לא נראה כמוך.
וגם אם לא אראה את פנייך לעולם אדע שאנחנו שונים, כי זרובבל יש
רק אחד, והוא - אני".

"מעניין" אמר גרשון "אבל לא לזה התכוונתי. השמש מאירה את
כולנו, את הכל. בלי לבדוק מי יותר טוב ולמה.
לשמש האדירה הזאת כל זה פשוט לא משנה".
"ככה זה הטבע. לא איכפת לו מכלום. השמש שם כי היא שם. אל תחפש
משמעויות מעבר לכך".

גם התשובה הזאת לא היתה לשביעות רצונו של גרשון.
הטבע כל כך חזק וגדול ונצחי. לא יכול להיות שאין איזה שהוא סדר
בדברים.
יש סיבה לכל דבר שקורה.
גם אם אנחנו לא מבינים אותה, היא ישנה.

גרשון הרגיש שהוא חייב למצוא חבר, בן ברית, מישהו לדבר איתו
ולבנות איתו את התשובה.
אבל שום פתית שלג לא הסכים עם גרשון ופעם או פעמיים אף קראו לו
"משוגע" ו"פנאט".
אבל למה? תהה גרשון בליבו, למה איש לא מוכן להסתכל מעט מעבר
לעצמו ולראות את כל היופי והטוהר שביקום?
היקום האדיר, המופלא והמושלם הזה. כל אחד מתנהג כאילו הוא לבד,
לא קשור לאחרים. בוודאי יש משהו משותף לכולם. חייב להיות.
הרי כולנו ילדיו של היקום.

גרשון התבונן מטה והבחין באדמה המתקרבת לאיטה.
הוא ראה עצים ופרחים ונשימתו נעתקה.
הטבע יפה יותר ככל שאני מתקרב אליו, הוא הרהר.
גרשון רצה להרגיש באמת חלק מכל המנגנון האדיר הזה.
"היי, זרובבל, אתה לא מת להגיע כבר לקרקע? אני לא יכול לחכות
לרגע שאנחת על העץ ההוא".
"אתה משוגע" התייאש זרובבל כמעט לגמרי "יש לך מושג מה יקרה לך?
אתה תפשיר ותעלם. לא ישאר ממך כלום. נאדה. אפס. שום דבר".

"אני לא חושב" חייך גרשון "לדעתי, כלום לא נגמר אף פעם.
אני הקטן אתאחד עם היקום ועם העץ הזה ואחייה אותו.
אחיה בתוך עליו, ואז אולי אהפוך לגז ואעלה שוב למעלה, וארד
כגשם במקום אחר,
ואהיה חלק מכל מה שאתה רואה סביבנו. אתה לא חושב שזה רעיון
טוב?"
"לא!" שאג זרובבל בחוסר אונים "אתה תאבד את עצמיותך, אתה תהיה
בורג קטן במערכת ענקית, אתה לא תהיה אתה.
תקשיב לי טוב" התרכך קולו  "אל תעשה את זה לעצמך, אני יודע
שאתה חכם, ויש לך סיכוי להיות מלומד ונאור. לא חבל?".

"כולנו ברגים קטנים" הרהר גרשון בקול " גם אתה, שלעצמך, כבר
עכשיו בורג קטן. בורג בלי מערכת. לא כלום. סתם מישהו שחי לו
כאן ומרחף באויר.
המערכת הענקית, היקום, מורכב כולו מברגים קטנים. ההבדל בגודל
העצמים זניח.
המערכת הזאת נצחית, וכך כל מה שבתוכה. לא משנה אם אתה פתית שלג
או שמש.
כשאתה במערכת אתה הכל. אתה העצים, הרוח, האנשים, הגשם, השמש
והים.
אתה הכל, בתנאי שתוותר על האגו שאומר לך "אני מיוחד", "אני
שונה" ותקבל את היותך טבעי.
אתה הטבע.
אני הטבע.
כולנו הטבע.
אתה צריך להפסיק להלחם ביקום.
תן למערכת הענקית לפעול.
היקום יודע מה הוא עושה.
אתה רק צריך לתת לו.

"אבל אז אני אאבד" יבב זרובבל "אני לא אהיה מיוחד, או אפילו לא
אהיה בכלל".
"נכון" אמר גרשון לזרובבל וחיבקו בעוז "אתה לא תהיה אתה.
אתה לא תהיה מיוחד, אבל אתה גם עכשיו לא מיוחד. אתה רק נהנה
להאמין בכך.
אל דאגה, ידידי, אתה לא תאבד, להיפך. אתה תהיה הכל.
מיליוני רצונות, מחשבות ותשוקות שפועלות במשולב.
ואתה מתפלא שהיקום מושלם?"
גרשון נשא מבטו וראה שפתיתים נוספים התקבצו לשמוע את דבריו.
"כולנו מושלמים. כולנו שביבי יקום הנושאים את האמת בתוכנו.
עלינו רק לאפשר לשביב האמת שבתוכנו להתחבר למקור הגדול".

"הובל אותנו, גרשון" צעקו הפתיתים סביבו בהתלהבות "הראה לנו את
הדרך, היה לנו למורה ולמנהיג ויחדיו נחבור אל המקור הגדול".
"לא" נבוך גרשון "אינני יכול להיות לכם למורה. אינני שער או
דרך. האמת נמצאת בתוככם.
קבלת האחדות עם היקום צריכה לבוא מבפנים, ולא כרעיון שאתם
מסכימים עימו.
איש איש צריך למצוא את דרכו הוא לחבור למקור.
האמינו בעצמכם.
אינני שונה מכם. אם פתית השלג "גרשון" הצליח מדוע שכל פתית אחר
לא יצליח?
כולכם תמצאו את דרככם, עליכם רק לרצות בכך, וללכת לדרככם
בלעדיי".

זרובבל חש נבגד. הוא היה עם גרשון מההתחלה וכעת חברו זונח
אותו.
בכעס הוא קרא לפתיתים לזנוח את רעיון "היקום המאוחד המטופש",
כדבריו, ולהתחיל במסע אל הקוטב לפני שיהה מאוחר מדי.
"בלבול המוח הזה נועד לגרום לכם להצטרף למסע ההתאבדות שלו. אל
תיפלו בפח" קרא ונע במהירות על גלי
הרוח לכיוון דרום.
רבים מפתיתי השלג החלו לנוע אף הם לכיוון הקוטב. גרשון הבין כי
מרביתם פוחדים מהסיכון ומעדיפים את הדרך הבטוחה המוטמעת בהם
היטב.
בודדים נשארו. פורשים לפינה שקטה, מתרכזים ביקום הסובב אותם.
מנסים לפענח את סודותיו.


זרובבל הגיע לבסוף לקוטב.
הוא נחת שם והיה מאושר על שהצליח להגיע לאחר תלאות כה רבות.
יום יום הוא נלחם ברוחות הקרות ומסרב למוש ממקומו.
מדי כמה ימים שוככות הרוחות וזרובבל נאנח לרווחה.
עוד שבוע עבר.


גרשון נחת ללא מאמץ על עץ אחר מזה שרצה.
העובדה שלא זה העץ אליו התכוון לא הורידה ולא העלתה במאומה את
הרגשתו.
הוא היה מאושר שהצטרף למעגל החיים ועד היום הוא נמצא בכל מקום.

לעיתים הוא הגשם היורד,
לעיתים הוא הנהר הגדול,
ומדי פעם, כשהיקום חפץ בכך,
הוא שב להיות פתית שלג אחד קטן.