לפעמים כשאנו מאוזנים (מאוד)
את נובחת לי באוזן ואני מתבייש (מאוד),
כחרדון חיפאי שלא יתפשט
אפילו במחשכי הספריות של האוניברסיטה השחורה.
ורק את, בתשוקותיך האלכימיות,
מצאת בוילון השחור שלי
חור.


את פתוחה לכל רוחות השמיים,
אלוהים כבר מזמן הגיף לי את הקרביים.
מביטה גבוה, מעל למבטי הדהוי,
מביטה לשחקים,
אל עבר עוכרי דין התודעה,
אני מנגן לך על קנה הנשימה במיתר בודד,

ולפתע התלקחנו,
התגחכנו,
ואנחנו כועסים כמו שתי מניירות ברוח.

לא תוכלי להיות האוהל האדום שלי
ולא אוכל להיות הדום לרגלייך.
זה לא תלוי צמרמורות,
זה אפילו לא תלוי מהזנב,
ואל תפני בצר לך לקומביינים דמויי חגב,
לטקרטורים מוכי שרב,
למושבניקים חשופי ענב.