כמנהגם של אנשים רבים
גם אני נוהגת להתפוצץ על דף נייר.
לפעמים זה כואב לי כאילו התפוצצתי באמת.
ובתוך שקיות לבנות ועבות אני אוספת
שאריות מעצמי, פירורים מליל אמש.
תזכורת כואבת לארוחה הלילית בה אכלתי את עצמי -
מצטערת על כל מה שלא עשיתי.

הדיו נמרח על הדף, המחשבות מתחדדות
ולפתע אני הרבה פחות מבולבלת.
לקפוץ ראש אל בין השורות, למסרים נסתרים
לחשוב למה אני באמת מתכוונת.

להלקות את עצמי בעזרת עט ונייר
זאת מלחמה נוראית שכמעט לא פוסקת.
אחזור מאותם הקרבות מנצחת ועטורה
בכתמי דיו- אבל בעצם דרכם זו אני
שמדממת.

ובתוך שקיות לבנות ועבות אני אוספת
שאריות מעצמי, פירורים מליל אמש,
מה שהשארתי מעצמי,
מה שכבר לא יכולתי להכיל, לא יכולתי לבלוע.
כל מיני מזונות, מחשבות שדווקא אני שמחה
שהקאתי החוצה

והן מונחות לפני בערמות של דפים;
גולמיות, בוסריות ומכאיבות בעיניים
תזכורת לכל מה שלא הספיק להבשיל
וכבר נרקב בתוכי.

זו התאבדות וירטואלית, אלטרנטיבה טיפולית,
להתפוצץ על דף נייר בלי לחשוב פעמיים.