לפעמים נדמה לך שהערב יורד מהר
והרחובות מתכסים בערפל.
ולפעמים את שותקת, וזה בסדר
כי אני כאן לדבר מספיק בשביל שתינו,
ואני פה כדי לרקוד לצלילי
השקט שכמו לא נגמר.
לפעמים נדמה לי ששכחתי כמה מאוחר.

זה מין מזג אוויר שקר וחם מבחוץ
ומבפנים אני רק אשתגע -
לא חמה ולא קרה, לא צוחקת לא בוכה,
איזה מין שקט, איזו מין שלווה.

כשהזיכרון הולך לאיבוד האם הוא בורח למקום אחר -
רחוק יותר.
או שמא בעצם הוא יושב בהתרסה על הכתף שלי.
צוחק על העולם, ובעיקר עלי, שאני כמו אמבטיה -
פושרת, בוגדת בעקרונותיי.

אלו שירים ששרנו, אני זכרתי עוד איך צועקים
את זכרת איך הולכים מכות.
ורק בשיניים שתינו שכחנו איך להשתמש.

מישהו אמר לי פעם
שנשיכה היא הדבר הכי משפיל בעולם,
אבל בעצם אין שום דבר יותר משפיל מהרגע בו
תפסת את עצמך עם המכנסיים למטה,
התגלית במערומייך, בעורמתך, בכל צדדייך, וגם בשתיקתך.
לא נועדתי לרקד לנצח כשכל השקט הזה שלך בקרע.
מאסתי בעצמי רוקדת באור הזרקורים.
אני חולמת להיות תפאורה.

כשאני הולכת לאיבוד,
האם אני רצה להסתתר במקום אחר - רחוק יותר.
או שמא בעצם אני יושבת לעצמי על הכתף
בהתרסה.
צוחקת על כל העולם, אך יותר מכל עלי ועלייך
ועל המכנסיים שהפשלתי מעצמי.