[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהוא צוחק, יש לי חולשה בכפות הידיים.
צחוקו,
ארוך ומקוטע כמנוע שמפמפם לפני השבתתו.
עור נקי וזך מכל גבשושיות תל אביב שנמצצות לגופך כשאתה חולף
ברחבותיה השקטות והלבנות,
(ככפתורים דביקים שנשפכים עליך מכל סמטה).
ועיניו, כשני חורים שחורים שנסדקו מנפילה קשה מביטות בי מבלי
למצמץ, והזמן מתהדק ומחכה לרגע שאגיב לפעולותיו הקדחתניות.

הכרתי אותו כילד, לא היכרות סוערת ומבריקה כשאתה פוגש אדם בפעם
הראשונה ונראה כאילו אתם מכירים נצח.
אלא היכרות איטית ומחושבת, של ציפייה ועיכובים מגוחכים שנבעו
מכמות לא הגיונית של עבודה וסידורי בירוקרטיה נוראיים.

זיכרונו נהיר וחד לחלוטין,
ללא עכבות.
פניו כבויות היו וגופו כחוש ודחלילי.
במשך השנים הבחנתי כמה צמח ונהיה לי ממנו גבר.
שערותיו התארכו ונולדו כמה בחזה, כשנגעתי בהם בפעם הראשונה
התמלאתי צמרמורת נהדרת ומבעיתה בבת אחת,
משום שהתחושה הייתה זרה, אבל נעימה לאין שיעור.
ובכן, הדבר קרה בשבת בצהרים כשנהגתי בדרכי אל יערות הכרמל.
העצים זקרו דום, והשמיים נהגו גם הם בדרכם אל החורף,
אפורים וזרקורי אור התגלחו מהם בשקט.
הוא חיכה לי כשהגעתי, ושערו הסהרורי התעופף לכל עבר, אמר
ששכחתי נשיקה וכבר התגלגלנו על האפר הרטוב כפיקניק שובב של
חתולי רחוב מיותמים שהתאהבו לראשונה.
מיד לאחר המעשה, קיפלנו את הפיקניק לחניכיים ושתקנו כל הדרך
הביתה.
כשהגענו לביתו כבר היה חושך מוחלט, ופנסי המכונית סטו ימינה
ושמאלה באישוניו.
ככה, חושך מוחלט, אני ואהובי מתגפפים לשובו המוכר והחלל ממלא
את גופי. אני בובה מפוחלצת באוויר, יוקדת עיניי בהגה ומתחילה
לנסוע ומיד, חושך מוחלט.
חלל חדש, מרזבים מטפטפים מאחור ובקושי אפשר להבחין בכל מאורות
הניאון הזרחניים שמציפים את החדר כמו מגיפה מתפרצת.
הגלגלים של המיטה נוסעים, מטלטלים את כל גופי,
ואני מושלכת עם אחות צעירה אל עבר הפרוזדור הנקי והמצוחצח
ומנתרת לסופו, ברקע קולות צחוק נוירוטיים שמתגנבים לרעיונותיי
מתחת לשרוולי החולצה.
מלקחיים מבעיתות מתקדמות לעברי בצעדי ענק, וכך גם חודים
משוננים ומסיכות בתי חולים על פרצופים ערטילאיים שעושים רושם
כזה, של צפרדעים ירוקים.
הוא חזר אליי,
לבוש טי שירט ירוקה ופנים רציניות של פלשתינאי מתאבד,
מתקרב בזהירות כאילו על דרגש שדה תעופה,
ונושק לי על האצבע.




תמיד זה ככה ובסדר הכרונולוגי המדויק, פניו הנאות ונשיקתו.
אין מעבר בינהם. מעולם לא ראיתי אותו בשניות האלו שנצברו כבר
לשעות ארוכות, את פניו מתעקרות אל נשיקה.
זה מצער אותי, חשבתי לעצמי והנהנתי אל האור.
נסענו יחד הביתה, הפעם הוא הוריד אותי בביתי ונעלם.
מאז לא שמעתי ממנו בכלל,
כבר אין בקרים מזויפים למראה אירוטי של יקיצה בבוקר,
כבר לא כאבים קצרים אחרי הציפייה,
והאכזבה,
והגעגוע שאת מראהו אני לא כל כך זוכרת, אבל נדמה לי שמדובר
בבחור בן עשרים שקרע לי את הלב בפעם האחרונה,
ומאז התמונה שלו נתקעה לי בראש.
מעניין אותי לדעת אם הצלקות שלי אלו שהרתיעו אותו, או שאולי
זאת הדרך בה נהגתי להסתכל עליו כשעוד היינו יחד, אך נרתעתי
מלשאול על כך ולהביכו ובמקום זאת נעצתי בו מבט ממוקד אחד
אחרון, והתגייסתי לכל הצביעות שרכשתי במיומנות נהדרת במהלך
חיי,
וחייכתי. חיוך נמס, של חנופה ורוע קלועים זה בזה ולחצתי את
ידו.
המפגש היה קצר, קטע צהרים אפוף, הוא ענד על ידו את טבעת
הנישואין ואני שיוותי מראה מבוגר וסלחני.
אמר שאבוא לבקר בהזדמנות וסידר את שערות ראשו בעדינות כשאמרתי
שאפילו סידרתי את הדירה לאחרונה וקניתי גרניומים נהדרים,
וגבו השחור מתרחק אל עבר המדרכה הסמוכה ונבלע בין האנשים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בנות...
אי אפשר אתן.
אי אפשר להכנס
לאוהל שלהן.


חייל חרמן.


סיכום יומי הששה
עשר בצבא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/08 6:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קלרה גריידי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה