כל שנתיים-שלוש, בדיוק של שעון קצת מפגר, הוא מזדחל החוצה מתוך
איזה חור, מופיע אצלי בדירה ומכריז בקול תרועה: "אודי הישן מת
- אתה מביט כעת באודי החדש!"
כמובן שבכל פעם הנוסח מעט שונה. פעם אודי החדש הוא אודי האמן
הרגיש, המבטא את נפשו בפיסול מלאכים משעוות נרות-שבת, שנמסו
מקרני שקיעה קיצית. בגיל עשרים נחשף מולי גם אודי החדש-דנדש,
הקפיטליסט שעוד מעט הולך ללמוד משפטים ולהפוך אוטוטו לעורך דין
מושחת, עם ב.מ.וו שחורה וקשרים בעולם התחתון, אבל קודם רק צריך
להירשם לפסיכומטרי, ולמי היה כוח לזה. אפילו לפני חמש-עשרה
שנים, אני עדיין זוכר אותו מגיע אליי בבית-הוריי, אחרי שנעלם
לי משך כל תקופת הימים-הנוראיים. בכיפה לראשו ושפמפם בר-מצווה
פלומתי מעל לשפתיו, הוא הכריז: "אודי הישן הלך לגיהינום, ירחם
השם - אתה מביט באהוד החדש!"

"אבל הפעם זה באמת, אורן. הפעם זה רציני, זה יעבוד, אתה מוכרח
להבין!"
הנהנתי, למרות שלא הבנתי כלום. גם לא כל כך התאמצתי, למען
האמת. זה היה הרעיון המוזר ביותר של אודי מאז ומעולם, ולא היה
בי ספק שתוך שבוע הוא יורד מכל העסק.
'תחשוב', הוא דיבר בקצב מהיר ומבולבל, כמו קריין מחליף בערוץ
הקניות כשהשתדלן הקבוע תקוע בבית עם אקזמה, "לא היית רוצה
לצפות לייב בבריאת העולם? לא היית רוצה לגלות בוודאות אם יש
אלוהים?"
"אודי, עזוב אותי, בחייך. בוא נלך לשתות בירה ונשכח מכל הסיפור
הזה."
"ותגיד, לא היית מת שבלחיצת כפתור תוכל לצפות בזיון הראשון
שלך? או להראות לכולם בוידיאו את הפעם ההיא שקלעת סל ניצחון
נגד בליך בתיכונים?"
הפעלתי את המסאז' בכורסת העור החדשה שלי ואודי המשיך לחפור על
הרעיון הדבילי שלו. כיוונתי את המכשיר לעוצמה הגבוהה ביותר
והגב שלי התפרק בעונג עילאי.
"תקשיב, כל הרעיון עובד על עיקרון פיזיקאלי פשוט. מהירות האור.
לא צריך פרס נובל בארון כדי לקלוט את זה. לקרני האור לוקח
שמונה דקות להגיע מהשמש אל כדור הארץ, נכון? אם תסתכל עכשיו על
השמש בעצם תראה את איך שהיא נראתה לפני שמונה דקות. יכול להיות
שבינתיים כבר כיבו אותה חייזרים בכיבוי-צופים קבוצתי, אבל אתה
לא תדע מזה כרגע, כי אתה צופה בעבר של השמש."
"אהא."
"ויש כוכבים אחרים שמרוחקים מאיתנו לא שמונה דקות אור אלא
מיליוני שנות אור. אם תסתכל עליהם בטלסקופ תראה בשידור חי את
איך שהם נראו לפני מיליוני שנים. וגם מי שעומד על הכוכבים האלו
יכול לראות ברגע זה איך כדור הארץ נראה לפני מיליוני שנה. זה
עיקרון נורא פשוט."
"אהא."
כורסת המסאז' סחטה לי את השרירים בגב כמו כביסה רטובה.
"תבין, וזה חשוב, קרני האור האלה לעולם לא הולכות לאיבוד.
בתכל'ס, מסתובבות כרגע ברחבי היקום קרני אור שראו כמעט כל
מאורע בכל תולדות העולם! אתה בכלל תופש את זה? כל ההיסטוריה של
כדור הארץ מתועדת לפרטי פרטים ושטה במהירות האור לכל מיני
חורים שכוחי-אל בגלקסיה! כולל הזיון שלך בפרדס עם הבהמה ההיא
מעין-שריד, כולל חציית ים-סוף של משה ובני ישראל, וכולל כל
גרעפץ שפינגווין באלסקה תקע אי פעם במאה ה-17."  
"לא הבנתי, אז אתה רוצה ללכת לשתות בירה או לא?", הקול שלי רטט
מהויברציות של המסאז' כאילו שדיברתי מתוך ונטילטור. האמת,
קיוויתי שאודי לא ירצה ללכת לשתות, כי ממש לא התחשק לי לקום
מכורסת הפלאים הזאת.
"בקיצור, כמו שבטח כבר הבנת, עליתי כאן על רעיון מבריק, משהו
מהפכני לגמרי. יש לי כאן את כל סודות היקום בתוך כספת, ועכשיו
רק צריך לפרוץ אותה עם מברג. גורל העולם בידינו, אורן! בחיי,
אתה קולט, אנחנו אשכרה הולכים לשנות את העולם לנצח. הרעיון הוא
כזה - אם תתקין מצלמת וידיאו עם זום טלסקופי על איזה כוכב נידח
בקצה הפלנטה ותכוון אותה על כדור הארץ, תוכל להקליט את
ההיסטוריה שלנו על קסטה. לפי הזום תוכל גם לבחור במה להתמקד -
באירופה, בישראל, בחלון חדר האמבטיה של הבהמה שלך מעין-שריד,
איפה שאתה רוצה. תוכל למכור לאנשים לקט קטעים מהלידה שלהם.
תקליט את המן הרשע תלוי מהעץ ותקרין את זה לילדים בפורים.
תחשוף מי רצח את קנדי. תצלם את ישו הולך על המים, ותמכור
בבאסטה בבית לחם לצליינים מגרמניה בחמישים שקל לקסטה..."  
"שמרית לא הייתה בהמה, למה אתה קורא לה ככה? סתם היה לה טעם רע
בבגדים", אני מתגונן.
"עכשיו, הבעיה היחידה היא שצריך להקים מערך מצלמות עם זום
מתוחכם בכל רחבי הגלקסיה. יודע מה, אפשר להתחיל בינתיים רק
בכוכבי מערכת השמש, נקליט את העבר הקרוב. זה לא רע בשביל
הספתח. אבל עדיין צריך פה השקעה רצינית."
ואז אודי הביא את המשפט שגרם לי להבין עד כמה הבחור מחופף.
כנראה שהאודי הקודם, זה שהחליט שהוא גורו הודי ונסע למזרח
לאכול פטריות ולשתות חשיש, הותיר גם כמה צלקות במוחו של האודי
החדש. "אנחנו נצטרך, כמובן, לגייס חוצנים שיעזרו בפרויקט. אתה
יודע, שיבנו את התשתית ללכידת העבר."
"הא?"
"נו אלא מה חשבת, מי יתקין בשבילך מצלמות על פלוטו? ניל
ארמסטרונג?!"

אודי בחור טוב, באמת. כל האודים שיצאו ממנו היו נשמות טובות.
גדלנו ביחד מגיל אפס באותה שכונה רמת-גנית ואני לא יכול פשוט
לזרוק אותו מכל המדרגות. אני חושב על זה לרגע - אם הייתי זורק
אותו מכל המדרגות שמחוץ לדירה שלי, בקומה ה-32 של מגדל
הסיטי-טאואר, האודי החדש הבא היה יכול להיות האודי המשותק
מהצוואר ומטה שמזיין את השכל לחייזרים באמצעות עפעופים בעיניו.
וכשאני חושב על זה עוד קצת - איך לעזאזל הוא בכלל הצליח להיכנס
למגדל המגורים? הדור-מן בכניסה מתרשל יותר מדי בזמן האחרון,
אני צריך להתלונן להנהלה בהזדמנות.

יום אחרי שאודי הופיע אצלי כבר די שכחתי מכל הסיפור.
התעוררתי ב-12 בצהריים. חיממתי במיקרוגל מה שנשאר מרביולי שפעם
הזמנתי, וניסיתי לתכנן את התכניות שלי לאותו יום. ניגשתי לחלון
הגדול בחזית הדירה והסתתי את הוילונות. כל תל אביב דגמנה
לפניי, ממתחם הבורסה ועד לים. יותר קל לי לתכנן את המסלול
היומי כשכל המקומות פרושים מול עיניי באופן מוחשי. ממש כמו
מפה, רק שלא צריך לקפל אותה לריבועים בסוף השימוש. תמיד הייתי
מסתבך עם הקיפול והיה יוצא לי ממפות הטיולים מעין
קוואה-קוואה-דה-לה-אומה.  
החלטתי ללכת למעצב השיער שלי בכיכר המדינה, להמשיך משם לסיבוב
סוכנויות-רכב ברחוב המסגר, ואחר כך אולי לשבת לאכול משהו ביפו,
נחליט בדרך. נכנסתי למעלית בדרך לחניון התת-קרקעי. במעלית עמדה
מנכ"לית הבנק שלי, שכחתי איך קוראים לה אבל התמונה שלה מופיעה
כל יום בעיתונים. היא לבשה חליפה כחולה, עמדה זקופה בפינה
ונראתה טרודה בעניינים פיננסיים הרי-גורל. הרמתי את מבטי אל
מראת התקרה של המעלית וראיתי שיש למנכ"לית עכביש על הגב. הוא
נראה לי בלתי-ארסי אז החלטתי שלא להתערב. אני אוהב מראות של
תקרות-מעליות, תמיד אפשר למצוא שם דברים מעניינים. לפעמים זה
צבע החזייה של איזו ברבי עשירה, לפעמים זו פאה נוכרית שבעליה
שכח להוריד ממנה את האטיקט. לרוב נראה שאני היחידי שמתייחס
למראה הזאת בכלל. מקומה 32 ועד לחניון מינוס 2 היה לי מספיק
זמן גם להרהר על הסיטואציה האירונית שבה נמצאתי. הרי אם
למנכ"לית הבנק שלצידי היה רבע-מושג מי אני באמת, היא הייתה
מגלגלת אותי כבר מכל המעליות.
לפני שלוש שנים, כשעברתי מהדירה המעופשת בז'בוטינסקי הישר
למרומי הסיטי-טאואר, שאלו כולם בשכונה הישנה - מאיפה צמח כל
הכסף הזה פתאום? לחלק הייתי מספר שזכיתי בלוטו, לאחרים הייתי
אומר שסבתא שלי נפטרה ומסתבר שהיא הייתה מושקעת חזק בבורסה.
אפילו יצא לי זיון ממטומטמת אחת, היא השתכנעה שאני נצר לשושלת
המלוכה השבדית ושאני בישראל לצורך פרויקט צבאי סודי בינלאומי.
אבל האמת היא שהכול פשוט התחיל מטעות ברישומים של הבנק. אני
אפילו לא יודע מה בדיוק קרה שם, איזו פקידה באה לעבודה
בהנג-אובר חריף, ואני קמתי בוקר אחד עם 19 מיליון שקל בחשבון.
הייתי בטוח שהבנק יעלה על הטעות צ'יק-צ'אק, הרי לא יכול להיות
שיום אחד פשוט ילכו לאיבוד 19 מיליון. אבל עבר שבוע, עבר חודש,
עברו כבר יותר משלוש שנים, ולא שמעתי מהם מלה. אז הנה אני,
מוצא את עצמי חולק מעליות עם מנכ"לית הבנק שלי, מתלבט באיזו
מכונית לנסוע היום, חי את החלום האמריקני של כל ישראלי.
המעלית מכריזה סוף-סוף בקול רובוטי "קומה מינוס שתיים -
חניון." הדלתות נפתחות, אני יוצא והמנכ"לית אחרי. החלטתי בסופו
של דבר לקחת את האאודי TT, בשביל הגג הנפתח. אמורה להיות שמש
נעימה היום. אני צועד לעבר האוטו והמנכ"לית עדיין אחרי. היא
נכנסת ליגואר XJ שחורה שחונה במרחק שתי מכוניות לידי ומתניעה.
היגואר שואגת ומנצלת את מלוא האקוסטיקה של החניון התת-קרקעי.
גם מנוע ה-V6 של האאודי לא פראייר. שנינו נוסעים, יוצאים
מהמתחם. דרכינו נפרדות לבסוף רק כשהגברת פונה שמאלה לנמיר ואני
ממשיך ישר לכיכר המדינה.

ישבתי אצל ניסו על הכורסא והוא ערבב לי את השיער בכל מיני
קרמים. גם ניסו, כמו אודי, גדל איתי בשכונה ברמת גן. גם הוא,
כמוני, הפך לברנז'אי תל-אביבי, אבל במקרה שלו זה הגיע עקב
ידיים טובות ולשון לקקנית. הוא עיסה לי את הקרקפת ואמרתי לו
"ניסו, אתה מוכרח להחליף את השם שלך. אתה כבר לא מטאטא שערות
מהרצפה של אמיל ברמת גן בשביל 15 שקל בשעה. עכשיו אתה מעצב
שיער פלצני מכיכר המדינה. השם הזה, ניסו, פוגע לך בפרנסה."
"אבל זה המותג שלי", הוא אמר והמשיך לעסות.
"זה מותג שלילי. זקנות יקיות מפחדות לבוא לפה. הן רואות את
השלט 'ניסו' בחוץ וחושבות שזה אטליז. אם אתה רוצה להתקדם לשלב
הבא - תעברת לניסן. כולה עוד צ'ופצ'יק של אות."
"זה מה שאתה חושב?"
"בטח, כמו שכל בוריס הופך כאן למוריס וכל שמעון נהיה שימי."  

ואז חשבתי לעצמי, בשביל מה אני חופר לו בשכל, מסכן. זה רק
הזכיר לי את הברברת של אודי מיום האתמול. החלפתי נושא וסיפרתי
לניסו על כך שאודי עוד פעם הגיח אצלי. "הפעם הוא מתכנן מיזם
משותף עם חייזרים לבניית ארכיון וידיאו לתולדות כדור הארץ."
ניסו צחק את הצחוק החדש שלו.
אחר כך מישהו התקשר למספרה וניסו צעק עליו בטלפון. משהו שקשור
לשיפוצים בעסק, לצ'קים חוזרים, לא יודע מה בדיוק. ניסו הצמיד
את הטלפון בין האוזן לכתף ובינתיים לא הפסיק לספר אותי. הבנאדם
מהצד השני של הקו כנראה ממש עיצבן אותו, ומרוב זעם ניסו התחיל
לקרקף לי את הראש. הוא צעק וקילל ואני ישבתי שם חסר אונים מתחת
למספריים העצבניות שלו. בסוף יצאה לי תספורת יותר קרבית ממה
שהתכוונתי, והבנתי שניסו בחיים לא יהפוך לניסן.

כשיצאתי מהמספרה שמחתי לגלות שלא קיבלתי דוח חניה. השמש באמת
הייתה נעימה והציפורים חירבנו רק על מי שהגיע לו. לא הייתי רעב
במיוחד אבל התחשק לי לחטוף משהו טעים, אז החלטתי לדחות את
הביקור באולמות התצוגה ולחתוך מיד לאכול. כזה אני, ספונטני, לא
מפחד משינויים. נכנסתי לאאודי וקיפלתי את הגג. נסעתי לכיוון
הים, לאט-לאט, לא עובר את ה-40 קמ"ש. השדרנית של גלגל"צ איחלה
לי האזנה נעימה דרך שמונת הרמקולים של האוטו, ובאמת היה לי
נעים. הגעתי לטיילת ומצאתי חנייה ממש על הבננה-ביץ'. יצאתי
מהאוטו והתכופפתי לקשור את השרוכים, כשפתאום הרגשתי צביטה על
התחת. סובבתי את ראשי אחורה וראיתי שתי בחורות מצחקקות.
"וואי וואי איזה ג'ינס נעים יש לך", אמרה המלטפת מביניהן.
"בטח נעים, זה דיזל", עניתי, תוך כדי שאני ממשיך לשרוך את
נעליי, ובעצמי לא הבנתי מה הקשר. אבל מה כבר יכולתי לומר.
הזדקפתי ובחנתי את צמד הבחורות. הן היו, ללא ספק, פרחות. בכל
אופן, שתיהן נראו מצוין, במיוחד זאת שבדקה אם התחת שלי נעים.
גם השנייה הייתה יפה, אבל ביישנית והמחשוף שלה היה קטן יותר.
"יש לך אוטו פצצה", אמרה הצובטת. השנייה רק צחקקה.
נמאס לי מהסמול-טוק אז הזמנתי את שתיהן לשבת איתי לאכול.
התיישבנו בבננה-ביץ' על החוף והזמנתי לעצמי שרימפס ובירה. האמת
שבכלל תכננתי להזמין חומוס וקולה, אבל לא היה לי נעים בגלל
הבנות שציפו ממני להתנהג כמו אוליגרך. גם הפרחה הראשית רצתה
שרימפס, והשנייה הזמינה רק סלט יווני. כששנינו קיבלנו את
השרימפס, הוצאתי סיגר והתחלתי לעשן כדי להבדיל ביני לבינה, שלא
תחשוב לעצמה.
היה לה חזה גדול ושזוף. השיחה זרמה יפה. חשבתי לעצמי שזו הכנה
טובה לסקס.
בשלב מסוים, כשאכלנו ודיברנו על סוגי תחתונים שונים, הצביעה
לפתע הפרחה השקטה השמימה. "יה, תראו את זה!", היא קראה
בהתלהבות מבוישת. בדקתי במה מדובר. יותר מ-99 אחוזים של השמיים
היו שגרתיים לגמרי. צבע תכלת של יום שמשי מצוי. אבל בקו ישר
מאצבע הפרחה ריחפה פיסת שמיים קטנה ושונה. כמו טלאי בשמיכת
השמיים, חתיכת הרקיע הייתה צבועה בצבעים ההפוכים. במקום תכלת
עמד שם כתם חום, וחתיכת ענן שהייתה באזור נצבעה בשחור. ממש
כאילו תלו תמונת תשליל של שמיים. זה באמת היה קטע מוזר, אבל
החלטתי שעדיף לי להישאר אדיש.
"וואו, זה הקדוש ברוך הוא!", קראה הפרחה הצעקנית, וחתיכות
שרימפס ניתזו מפיה על החול.
"נו בחייך, תהי רצינית", אמרתי.
"מה אתה מפגר?! זה סימן מאלוקים! אל תהיה כזה סתום!", היא צעקה
בספק-פאניקה ספק-התרגשות.
"תקשיבי, אל תדברי אליי ככה, חתיכת בהמה מבויתת!". התעצבנתי.
הוצאתי שטר של מאה ודפקתי אותו על השולחן. קמתי בהפגנתיות
וצעדתי לעבר החנייה.
"בוא הנה, מה יש לך אתה, זה רגע קדוש!", היא קראה לכיווני, אבל
לי כבר לא היה אכפת. שלא תעז להתנשא מעליי החזירה המכוערת
הזאת. כשהגעתי לאוטו זרקתי לעברה מבט, ראיתי אותו מסדרת את
האיפור לקראת בוא מלך המשיח. החברה שלה בהתה ברקיע ומלמלה
לחשושים השמיימה. שתי מפגרות.

חזרתי לכיוון הבית. השעה הייתה שתיים וחצי בצהריים ולקח כמה
דקות עד שמצאתי חניה פנויה בחניון התת-קרקעי. אני לא מבין את
השכל של הנהלת הסיטי-טאואר, הם מקצים רק חנייה שמורה אחת לכל
דירה. לא נראה לי שיש כאן דייר שמחזיק במכונית אחת בלבד. ברור
שיכולתי למצוא חנייה יותר במהירות, אבל התעקשתי על משהו קרוב
למעלית. עשיתי כמה סיבובים ובסוף חניתי במקום יגואר אחת שבדיוק
יצאה. זו לא הייתה היגואר של מנכ"לית הבנק, אלא S-TYPE כסופה,
כמו של צביקה פיק.
עליתי לדירה וראיתי שיש לי שתי הודעות במשיבון. חשבתי לעצמי,
מי לעזאזל עדיין משאיר הודעות קוליות בימינו, ועוד בטלפון של
הבית. אני הרי תמיד זמין בנייד. ואז לחצתי "1" להשמעה:

"היי אורן, מה המצב? זה אודי. שמע אחי, יש לי חדשות גדולות!
הבוקר הצלחתי ליצור קשר עם גורמים מהחלל החיצון! כלומר, נראה
לי, אני כמעט בטוח בזה. מאתמול בערב אני שולח אותות רדיו לחלל
ועכשיו קיבלתי איזושהי ויברציה אצלי במכשירים. זה עדיין לא
מפוענח, אבל אני עובד על זה במלוא המרץ. אחי, אנחנו עומדים
להפוך את העולם כמו פנקייק! דבר איתי. ביי לבינתיים."

ביפ.
"ההודעה נמחקה. למעבר להודעה הבאה לחץ..."
ביפ.

"אורן שלום, מדבר אבישי דנילוביץ', מנהל סניף הבנק שלך. צץ
עניין מסוים שאני חייב לשוחח איתך לגביו בארבע עיניים. אודה לך
מאוד אם תיצור איתי קשר ונתאם פגישה. יום טוב."

ידעתי מה הוא רוצה, הנחש מהבנק. נדפקתי. זה שקוף. כבר שלוש
שנים שאני מחכה לשיחת הטלפון הזאת. הבעיה היא שאף פעם לא באמת
תכננתי איך להגיב כשהשיחה תבוא לבסוף. תמיד חשבתי שכבר אחצה את
הגשר כשאגיע אליו, אבל פתאום הרגשתי שהגשר רעוע מדי ושהכרישים
תחתיו רעבים מדי. מאז שהפכתי בעל ממון, ניסיתי להימנע ככל
האפשר מכל מגע עם הבנק. שלא יזכרו בכלל שאני קיים. מה אעשה אם
יקחו לי את הכסף? מה יהיה עם המכוניות? והדירה? אני כאן רק
בשכירות. יאלצו אותי לחזור לגור בכל מיני חורים מסריחים עם
חלודה בצנרת וריקבון בחשמל. זה יהיה הסוף שלי, אני מעדיף למות.
אוי שיט, אני גם אצטרך לחפש עבודה. פתאום נשמעה דפיקה על הדלת.
נכנסתי להיסטריה. לא ידעתי מה לעשות.
"שלום, אנחנו מתרימים עבור האגודה למאבק במאבקים חסרי תכלית.
האם תוכל..."
"מי הרשה לכן להיכנס למגדל?! עופו מכאן מהר!", התפרצתי על שתי
ילדות ההמומות.
"אתן בטח חושבות שאם מישהו גר בסיטי-טאואר אז יש לו מלא כסף
לתרום, נכון? טעות! לי אין כלום! כלום!!! לא גרוש על התחת!".
טרקתי להן את הדלת בפרצוף ונשכבתי על הרצפה. כוסאימא של
הדור-מן בלובי, אני עוד אדאג שיפטרו את הבן-זונה הזה, מכניס לי
ילדות מוצצות-דם בשביל לשנורר ממני את מה שעוד מעט כבר לא יהיה
לי בכל מקרה.  

אחר כך עברו עליי עוד כמה שעות של וויסקי ופרנויה. כל חצי שעה
קמתי לבדוק שהדלת עדיין נעולה, עד שבשלב מסוים כבר לא הייתי
מסוגל לקום.
למחרת התעוררתי ומצאתי את עצמי שכוב על ספה לא מוכרת.
הראש שלי היה מסוחרר ובפה שלי עמד טעם-לוואי טחוב, כמו שתמיד
קורה כששותים אלכוהול והולכים לישון מבלי לצחצח שיניים. הספה
עליה הייתי זרוק נמצאה בפינה של משרד בינוני. בפינה הסמוכה
עמדה דלת סגורה, ובמרכז החדר ישב אבישי דנילוביץ' מול שולחנו
והביט בי.
"בוקר טוב, אורן", הוא אמר.
התיישבתי על הספה לאט, והראש שלי התנגש באוויר עם כל תזוזה
קלה. "אני חייב להשתין", אמרתי.
"בוודאי, אני לא מתפלא", השיב מנהל סניף הבנק שלי.
"איך הבאתם אותי לכאן?"
"הבאנו אותך? לא, לא, אתה הגעת הנה בכוחות עצמך."
לא נשמע לי הגיוני מה שהוא אמר. מצד שני, גם מופרך לחשוב שהבנק
באמת יחטוף אותי מהבית באישון לילה. מצד שלישי, לקחתי בחשבון
שאני בכלל לא מסוגל לחשוב בהגיון, כי הראש שלי עדיין היה
מטושטש מהרמי מרטן והשלפוחית שלי איימה להתפוצץ בכל רגע.  
"שמע, אני ממש חייב להשתין."
"רק כמה שאלות קודם ואז תלך. אני מבטיח לעשות את זה קצר."
"טוב", אמרתי, כדי לזרז עניינים.
"יופי. עכשיו תקשיב, אורן, אני יודע על הטעות בחשבון שלך."
"איזו טעות?", ניסיתי להיתמם.
"אל תיתמם."
הוא רכן על שולחנו לעברי וחייך אליי חיוך ממושקף. "זאת פאשלה
די גדולה של הבנק, אתה יודע. יותר מ-19 מיליון שקל זה סכום
בלתי-מבוטל אפילו במונחים שלנו. ושלא תבין אותי לא נכון, אני
לא מאשים אותך אף לא לרגע. כלומר, אמנם יכולת לדווח על הטעות
במקום לבזבז כסף שלא שייך לך, אבל אני מסוגל להבין אותך,
בכנות. עברתי על הרישומים הישנים שלך וראיתי שקודם לכן נעת בין
אובר-דראפט לפלוסים רעועים. אני רק יכול לדמיין כמה הופתעת
כשפתאום צנח עליך סכום כזה מהשמיים. אבל תגיד לי ברצינות,
אורן, באמת חשבת שלא נעלה על הטעות? באמת האמנת שבזה יסתיים
הסיפור?"
לא מצאתי סיבה מספקת לענות לו, אז שתקתי. רק שיסיים כבר ואני
אוכל ללכת להשתין.
"בסדר גמור" הוא המשיך. "בשלב הראשון אנחנו נאלץ כמובן להגביל
את העו"ש שלך ולהקפיא את החסכונות. השלב הבא הוא כבר הקשה
יותר..." בדיוק הפסקתי להקשיב לדבריו כשהטלפון שעל שולחנו
צלצל. "סלח לי רגע", הוא אמר והרים את השפופרת.
"כן? ... בטוח שאותו? ... לא. מוזר ... הראו לך תעודה, צו,
משהו? ... אהא. הכניסי אותם."
מנהל סניף הבנק נעץ בי מבט משתאה משהו. אולי אפילו מבט מרחם.
לפני שהספקתי לומר מלה, הדלת כבר נפתחה ונכנסו דרכה שלושה
אנשים אחד אחרי השני. הם נראו רגילים לגמרי, בעלי פרטי-לבוש
ופרצופים שגרתיים, חוץ מאחד שחולצתו כיסתה בקושי אקדח שנשא על
חגורתו.
הבחור שנכנס ראשון ניגש אל דנילוביץ' והתלחשש איתו. לא הצלחתי
לשמוע כמעט כלום, רק "מהממשלה". איך בדיוק קשורה הממשלה לכסף
שלי, זה לא היה לי מושג. הבחור הראה לדנילוביץ' כמה מסמכים
והשני רק הנהן בחוסר סבלנות. דנילוביץ' נראה לי באותו רגע כמו
דג בינוני שבלע דג קטן, ועכשיו בא דג גדול ובולע גם אותו. אחר
כך הורו לי הבחורים לקום ולהצטרף אליהם. דנילוביץ' הסתכל עלינו
עוזבים את המשרד כמו בנאדם שמשקיף מפסגת הר גבוה כיצד גונבים
לו את האוטו מהחניון למטה. יצאנו מהבנק בשקט אל רחוב ויצמן
התל-אביבי, רחוב שאף פעם לא אהבתי במיוחד. לפי השמש הבנתי שכבר
צהריים ושכנראה ישנתי זמן רב על הספה בבנק. הרחוב התנהל כרגיל
והיה קריר יותר מאתמול. הבחור החמוש הורה לי להיכנס לטרנזיט
שחנתה באדום-לבן ועליה היה כתוב בכחול "יהושע הובלות ירושלים".
האקדוחן ואני נכנסו מאחור, איפה שאמור להתאחסן המטען. שני
האחרים נכנסו מקדימה והרכב התחיל להרעיש ולזוז.

אני חושב שיכולתי ליהנות מהנסיעה הזאת אם לא הלחץ המציק
בשלפוחית. ישבתי על הרצפה בירכתי הטרנזיט ופיצחתי שקית פק-פקים
שהייתה בסביבה. פיתחתי שיטה לפוצץ הרבה במכה - צריך לסובב את
השקית כמו שסוחטים סמרטוט רטוב. פשוט מאוד. ביקשתי משני
הבחורים הרגילים ומהבחור החמוש לעצור בצד הדרך כדי להשתין, אבל
ענו שאחכה עד שנגיע. שאלתי לאן בכלל אנחנו אמורים להגיע, ענו
שתכף אראה. שאלתי למה בעצם לוקחים אותי, אמרו לי שאני מדבר
יותר מידי ושכדאי לי לסתום את הפה.
"כשנגיע תוכל לדבר כמה שתרצה. וגם אחרי שכבר לא תרצה, עדיין
תהיה חייב לדבר. אז שמור על הגרון", אמר הבחור שישב מקדימה ליד
הנהג.  
בסוף הגענו. הרגשתי שבדרך חלפו כמה וכמה עידני-קרח, שכדור הארץ
הספיק לקפוא, להימס, לחזור בתשובה, שעברנו עשרות שנות-אור,
שהמין האנושי כולו נכחד בינתיים, אבל בסופו של דבר הגענו.
הטרנזיט נכנסה לתוך חניה מקורה של וילה ישנה. במהלך הנסיעה לא
יכולתי לעקוב אחר הדרך, אבל לפי האבנים מהם היה בנוי הבית
ניחשתי שאנחנו בירושלים. הבחורים נעלו את שער החניה באמצעות
שלט רחוק והובילו אותי אל תוך הוילה.
הבית היה מהודר ומעוצב מבפנים בסגנון קלאסי מיושן. קמין עצים,
שטיחי קיר, מחצלות קש. "איפה השירותים?", שאלתי.
"לא עכשיו", הייתה התשובה הבעייתית.
החמוש מביניהם הוביל אותי לתוך חדר בקצה המסדרון, תוך שהוא
מניח יד אחת על האקדח בנדן. אהבתי את זה, הרגשתי מסוכן. בתוך
החדר חיכה לי עוד איש בלבוש רגיל ותווי פנים שגרתיים. הוא ביקש
ממני להתיישב על כורסת עור אדומה שניצבה מול שולחנו. הסכמתי
מיד. הוא היה כבן ארבעים, אבל שולחן המהגוני הכבד והדיוקנאות
שעל קירות העץ שיוו לבחור מראה קשיש יותר.
"שלום אורן", הוא אמר. זו הייתה הפעם השנייה תוך שעה שאדם בעל
סמכות יושב מאחורי שולחן ומברך אותי לשלום. זו גם הייתה הפעם
השנייה שלא בירכתי בחזרה.
"תגיד, אורן, אתה מאמין בחייזרים?"
"מה הכוונה?", שאלתי.
"אתה יודע, יצורים ירוקים עם מחושים שגרים בחלל ולא שומרים
כשרות." הוא צחקק והשתעל.
שמרתי על זכות השתיקה.
הוא הדליק סיגר. קיוויתי שיציע לי גם אחד, אבל זה לא קרה.
כנראה שהוא לא צופה בסרטים בלשיים, או שפשוט התקמצן.
"שמעתי על הפרויקט שלך", אמר. ניסיתי להיזכר איזה פרויקט יש
לי. "מאוד מרשים מה שהצלחת להשיג, ועוד בזמן כל כך קצר. יש לנו
אנשים שכבר עשרות שנים מנסים ליצור קשר ולא מצליחים".
הוא הפסיק לרגע את שטף דבריו, אולי קיווה שאשחיל איזו מלה.
מצידי שתקתי כמו דג קטן.
"אבל אתה, אורן, עלית על הפטנט, הא? כל הכבוד. אני מודה
שהופתעתי בהתחלה, כשרק שמעתי עליך. תבין, אני נמצא בתחום כבר
הרבה זמן, והיה לי קשה להאמין שהפרינציפ הוא עד כדי כך פשוט.
כעת זה נשמע מצחיק, אבל כל השנים האלו באמת האמנו שישויות
מהחלל החיצון הן כה נעלות, כה מתוחכמות. לא תיארנו לעצמנו שהם
רדודים בדיוק כמונו. חשבנו שהם מתעסקים במהות הקיום, במימדים
אחרים, באדמיניסטרציית הגלקסיה, עניינים ברומו של עולם."
"נו, והם לא?", שאלתי בחוסר עניין ובעודף אמוניה.
"אתה עוד שואל אותי?!', הוא צחק ושוב השתעל. "חמדנים קטנים,
עניינים ברומו של שטיח, אה?"
הוא לגם מתוך כוס מים מבלי להציע לי. לא שהייתי שותה בכל מקרה.

"מי היה מאמין שכל מה שצריך כדי לתקשר איתם זו הבטחה לקצת
כסף."
הנהנתי ואפשרתי לו להמשיך במונולוג. יחסית לחוקר, או למשהו
בסגנון, הוא יותר מידי אהב לשמוע את עצמו. לי זה דווקא היה
נוח.
"טוב. אני עדיין לא יודע. אולי לא מדובר פה בקצת כסף, יתכן
שאלו הם באמת סכומים גדולים. אנחנו יודעים שאתה גר
בסיטי-טאואר. אבל זה לא משנה את הנקודה. החלטת להקים מיזם עסקי
משותף עם חוצונים, הא? מדהים איך לא חשבו על זה קודם. זה די
הצליח עם המצרים, אז למה באמת שלא יעבוד גם עם חבר'ה מכוכב
אחר. יש משהו שאתה רוצה להוסיף על זה?
"אני באמת מוכרח להשתין, לא יכול יותר להתאפק."  
"תירגע, יהיה לך מספיק זמן להשתין אחר כך." זו הייתה הנקודה בה
באמת התחלתי להילחץ.
"בכל אופן", הוסיף האיש, "אם אתה רוצה שאני אעזור לך אתה תצטרך
להתחיל לדבר איתי."
אחר כך הוא חקר אותי על המכשירים בהם, לכאורה, השתמשתי; על
תדרים משונים; על הרעיון של לכידת ההיסטוריה בוידיאו ע"י קרני
אור עתיקות. בסוף שאלותיו הגיעו גם לאודי. שאל אותי על היחסים
בינינו, ומה וכמה ולמה בחרתי בו כשותפי לפרויקט. ניסיתי להסביר
לו את האמת, והיא שלא ידעתי כמעט כלום בנידון, אבל הוא לא קנה
את זה. או שרק העמיד פנים לצורך החקירה, אני לא מבין בזה יותר
מדי.  
סיימנו עם החקירה כעבור פרק זמן שלא הצלחתי לאמוד. אחר כך שוב
הופיע הבחור עם האקדח בחגורה והוביל אותי במעלה מדרגות ספיראלה
לקומה השנייה. עברנו לאורך מסדרון רחב, וחשבתי שבטח חלפנו על
פני אסלה אחת לפחות בדרך. שאלתי את המלווה שלי אם עכשיו אפשר
כבר להשתין. הוא לא ענה, אבל פתאום שמעתי קול מוכר בוקע מאחורי
אחת הדלתות הסגורות: "אורן? אורן! אני מצטער! אני כל כך מצטער,
אחי." זה היה אודי. גם הוא בידיהם. הייתי עונה לו, אבל היה
נדמה לי שגם ככה הבחור החמוש קצת עצבני עליי. המשכנו ללכת
לאורך המסדרון ולבסוף הוכנסתי לתוך חדר קטן. הבחור לא אמר
כלום, יצא ונעל את הדלת הכבדה ביני לבינו. החדר כולו היה מדף
ספרים, מיטת עץ נמוכה, ומעליה חלון צר עם סורגים מעוקלים.
נעמדתי על המיטה והתכופפתי כדי להציץ מהחלון. ראיתי רק ואדי
ירושלמי נידח. עצי האורן הגבוהים הסתירו את כל מה שמעבר. לא
היה לי למי לעשות פרצופים וגם לא עבור מי לתלות שלטי "נחטפתי!"
מחוץ לחלון. העולם שבחוץ כבר החל להחשיך וכמה כוכבים חלוציים
התפלחו השמימה. הורדתי את המכנסיים והוצאתי את הזין שלי מחוץ
לסורגים. האוויר היה קר והביצים שלי קפאו כשהשתנתי את הנשמה
מהחלון. שמעתי את שלפוחית השתן שלי נאנחת בקול כשבחוץ התפרצה
סופת הברקים הגדולה. מטחי האור התפרעו מסביב. לא יכולתי להפסיק
להשתין למרות שידעתי שאלו לא ברקים אלא הפלאשים מהמצלמות
הכבדות, ושאני אזכר באלבומי תמונות ההיסטוריה עם המכנסיים למטה
והזין בחוץ.