"הייתי רוצה, רק פעם אחת בחיים, לפתוח סיפור במילים כמו 'הכל
התחיל כש...'. אולי, רק אולי, אם זה לא מוגזם מידי, אפשר אפילו
לפצוח ב'היה היה פעם בארץ מסוימת'. אתה מבין, נכון? לא?
בקיצור, הייתי רוצה להביא לעולם סיפורים עם התחלה ברורה
ומוגדרת, כדי שלא יצטרכו לעבור את כל מה שאני עברתי." דיוויד
חותם את הנאום שלו בשוט נוסף של ג'יימסון. את השוט הראשון הוא
עוד הצליח לשתות במלואו, ומאז הוא רק הולך ושופך יותר ויותר
וויסקי על הפרצוף. לפי החישובים שלי, את המנה השישית הוא כבר
ירוקן במלואה על הדלפק ועל המעיל. לא חבל על הכסף? עשרים
וארבעה שקלים כל אחת. אני שוקל לשים תחתיו דלי או גיגית ולמחזר
את הג'יימסון לתוך הבקבוק.  

הם מגיעים אליי כולם, לילה אחר לילה. כל הסופרים המבולבלים,
המשוררים מהאולפנא, אבירים ללא שריון, תמרורים שאיבדו את דרכם.
כל אנשי-השוליים של תל אביב, נשמות שניתן לראות רק בחסות
החשיכה, ולא ממש ברור היכן הם מסתתרים כשהם יוצאים מכאן בבוקר.

עכשיו דיוויד נרדם על הבאר. מסריח ומסכן כהרגלו. "בשביל זה
עשית עלייה כל הדרך מניו-אורלינס?", שאלתי אותו כבר לא פעם.
אבל הוא, תמיד עם אותו המעיל, ותמיד עם אותן התשובות.
יום אחד לפני שנתיים וחצי, עדיין בארה"ב, חיטט דיוויד במסמכים
של אמו ונוכח לגלות שהוא בעצם יהודי. אמו, אישה שמנה וקשת-יום,
ניסתה להתגונן בפניו ולתרץ את מעשיה: "לא מספיק שאנחנו הלבנים
היחידים ברובע השחור המחורבן הזה, אנחנו גם צריכים להיות
יהודים? כל מה שאי-פעם עשיתי היה כדי להגן עליך, דיוויד מותק".
אבל היא לא הבינה, שבנה היחידי לא היה צריך הגנה מפני האמת. לא
מפני האמת הספציפית הזו, לפחות. נהפוך הוא, דיוויד היה מאושר
עד הגג-הדולף מההזדמנות להמציא את עצמו מחדש.
"אז הכל היה שקר אחד גדול!", צהל בשמחה תוכחתית לעבר אמו
המופתעת. "כל הדיכאונות שלי, האופי המחורבן שלי, כל החיים שאני
שונא למוות - זה בעצם לא אמיתי! זה בכלל לא הייתי אני! כל הזמן
הזה, הו כל השנים, אני לא מאמין! תמיד התפללתי להיות מישהו
אחר, והנה, סוף כל סוף, זה קורה!".
אין ספק, עוד כקתולי הוא היה מסובב, אבל היהדות גמרה אותו
סופית.

אני עוזב את דיוויד ומוזג מים לבחורה מסוחררת עם כובע מקש.
בקושי הצליחה להתיישב בשרפרף, כמעט ונפלה לי כאן על הפרקט.
כובע מקש ושמלה מחציר, אבל אחרי כל השנים כבר הפסקתי להרים
גבות. "נו, עזוב את המים, תביא וודקה", היא ממלמלת בשקט, כאילו
מדברת אל הבקבוק ולא אליי.

כל המבולבלים מוצאים את עצמם בתל אביב, בסופו של דבר. ואז,
כשהם כבר בעיר, זה לא סתם צירוף מקרים שהם מתנקזים דווקא אליי.
הכרוניקה פה היא כמעט הכרחית.

לפני פחות-מידי שנים, החלטתי לקחת את עצמי בידיים. בזמנו,
החיים שלי היו בשפל המדרגה האחרונה של המרתף. עכשיו כבר קשה לי
להאמין, איך לא הוצאתי מלה מהפה במשך חצי שנה - כי כאב לי
הגרון. גם העיניים כאבו, אז עצמתי אותן, ואם הן כבר עצומות, אז
הלכתי לישון. שינה קפואה של יממות רצופות, כשרק ארוחות-מיקרוגל
מפרידות ביניהן. הרי מה כבר אפשר לעשות עם עיניים עצומות,
חשבתי לעצמי, בלב, ולא בקול רם, כי כאב לי הגרון. היה לי קשה
להרים את עצמי בידיים, משום שאחרי כל התקופה במיטה, כבר שקלתי
יותר ממה שזרועותיי יכלו לסחוב. אבל יום אחד, הזדמנות אחת,
זרקה אותי בבת-אחת למים העמוקים. ואני, ששלושים שנים קודם לכן
זכיתי באליפות רמת-גן לילדים בשחיית חזה, כמעט וטבעתי. כמעט,
עד שברגע האחרון התחלתי להיזכר. ידיים בתנועות סיבוביות
קצובות, ראש עולה ויורד מתחת לפני המים, רגליים דוחפות כמו
סנפירים. אני ניצלתי בנס, בזכות דודה רבקה, עליה השלום. לילה
סוער אחד היא נהרגה בתאונת מטוס, התפוצצה מעל לאוקיאנוס השקט.
האמת היא שלא היינו כל כך קרובים, דודה רבקה ואני, במיוחד
באותה תקופת ההסתגרות שבה לא הייתי קרוב לאף אחד. לכן, די
הופתעתי לגלות, שבמותה הורישה לי את חייה.
את ההאנגר שירשתי מדודה רבקה שיפצתי כמו אחוז דיבוק, במשך
עשרים שעות ביממה. העפתי משם את כל ציוד הנגרות, את החומרים
והרהיטים מכרתי לזקן חביב מפלורנטין. חודש וחצי של ניקיונות
וקרצופים נדרשו כדי להעלים את ריח הטינר מהמבנה. עם הכסף ששילם
לי הנגר הזקן על התכולה של דודה רבקה קניתי כמה שולחנות וחבית
עם ברז. אפילו לא חיכיתי לסוף השיפוצים כדי להכריז על הפתיחה
הגדולה. גם לא טרחתי לתלות מודעות צבעוניות על עצים בעיר, ולא
יצרתי קשר עם יחצ"נים מקושרים. פתחתי את המועדון עם קיר צבוע
למחצה ותאורה חלקית. את שאר הבנייה כבר אעשה תוך כדי, חשבתי
לעצמי. החיים שלי היו בהתהוות.

מעבר לכביש, ממש מול ההאנגר שלי, פעל ועודנו פועם מועדון
ה"גיר" הנודע. גדעון, הבעלים, הוא מאושיות-הלילה הוותיקות
והנוצצות יותר של תל אביב. כבר חמש-עשרה שנה שמיטב דוגמניות
וגברברי המדינה נוהרים לשבת אצלו ב"גיר". כוכבות מפורסמות
מריצות קוקטילים עם בימאים, ושחקנים "משננים" שורות בשירותים.
כל המי-ומי-הלאומי שורץ שם. אבל מרבית האוכלוסייה אצל גדעון
במועדון, הם כל אלו המחפשים, לפי האמרה, "להתקבל למועדון".
אנשים כל כך מטונפים מאבק-כוכבים, שלחולה אסתמה כמוני אסור
אפילו ללחוץ את ידם.
הסלקציה ב"גיר" היא מהמחמירות ביותר שבמועדוני ארצנו. אגדה
מדוברת בקרב בלייני-הלילה, מספרת על ביקור פתע של לא פחות
ממדונה, אשר נגמר בנפנוף מביש-פנים וקולני, כי הזמרת לא הזמינה
שולחן מראש. אמת או סתם קשקוש, המיתוסים על מועדון ה"גיר"
הביאו המוני צעירים לנסות להיכנס פנימה, בכל דרך שהיא. טיפים
כספיים ו/או מיניים לסלקטור הם עניין של מה בכך. אך בשורה
התחתונה, מי שלא מספיק נוצץ בעיניי גדעון והצוות - יישאר בחוץ.
 
המוני בליינים כבר ספגו את הבעיטה המנומסת בישבנם, מבית היוצר
של בוחני-הכניסה ל"גיר". רוב הנבעטים, בעיקר קלאברים דרג ב',
מקללים לרגע ומתפזרים לאחד מעשרות המועדונים הכמעט-אופנתיים
שבעיר. אבל קיימים גם טיפוסים אחרים. לא כולם מבקשים להיכנס
ל"גיר" רק כדי לשמוע מקרוב את חריקות גלגלי השיניים בראשה של
מחומצנת מערוץ זה או אחר. ישנם גם את אלו שבסך הכל מחפשים מקום
בו זורם קצת תרכיז חיים. אנשים שסורקים חצי עולם בשביל ללכוד
רגע אחד נתון, אבל יש להם חורים גדולים בין האצבעות. חבר'ה
אומללים ששואפים וכמהים ורודפים את הקיום, אך לא מצליחים
להגשים אותו, כמו עיטוש שהולך לאיבוד במערות האף. אלו בדיוק
סוג האנשים שבחיים לא יצליחו להיכנס למועדון ה"גיר". רק יעמדו
בתור במשך חצי שעה ובסוף אפילו לא יתווכחו, פשוט יסתובבו
וילכו. ואז, כאשר יפנו ללכת כלעומת שבאו, יתנגש מבטם בשלט מואר
בצדו השני של הכביש: "מועדון אזובי הגיר".

כשגילה דיוויד את יהדותו, באמצע שכונה שחורה ומתפוררת
בניו-אורלינס, היה לו ברור שעכשיו הכל מוכרח להשתנות. זו הייתה
ההזדמנות שלו. הוא החל לנסוע באוטובוס לבית חב"ד שבצפון העיר,
בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך כמעט מידי יום. אמא שלו הזהירה אותו
מפני מה שעלול לקרות, אבל זה לא עזר. כשדיוויד חבש לראשונה
כיפה בדרך למכולת השכונתית, התנכלו אליו חבורה של שחורים ורק
נס הפריד בינו לבין שוד אלים. כעבור שיחת ייעוץ מזורזת עם הרב
מסניף חב"ד המקומי, החליט דיוויד שהוא עושה עלייה, בגפו ולבדו.
והנה, שנתיים מאוחר יותר, הוא משתכר אצלי בארץ הקודש, עדיין
מבולבל ובלתי ממומש, ממש כמו בימיו הקתוליים, רק עם כיפה סרוגה
וגדולה על חצי-ראש. דיוויד שופך עוד שוט ג'יימסון על הבאר
והרצפה, ולפני שאני מספיק להגיע עם הסמרטוט, הבחורה עם כובע
הקש כבר מלקקת את הדלפק. הלשון שלה נמרחת על העץ, סופחת וויסקי
משומש, ודיוויד מצית סיגריה בתנועות מקודשות. "אני חושב שהלילה
יבוא הסיפור הנכון", הוא אומר לי ונותן בי מבט של מצלמה
שתומת-עדשה. "יופי, אני מכין את עצמי", אני עונה ומגיש קערה
קטנה של זיתים.  
יש מונח בז'רגון הרפואי שנקרא "תסמונת ירושלים". הכוונה היא
לתימהונים מכל רחבי העולם שנוהרים לעיר הקודש, מתוך אמונה שהם
המשיח, או משהו דומה. גם כאן, בקרב אזובי הגיר שלי, יש כמה
הלוקים בתסמונת דומה, רק בקטן יותר. דיוויד, למשל, כותב סיפורי
קודש מלודרמטיים. ליתר דיוק, הוא ממציא בעל-פה סיפורי קודש
מלודרמטיים. אני כותב אותם בשבילו על מפיות כשאין לחץ בעבודה,
כי הוא מתעקש שהכל יהיה רשום בעברית ועדיין מתקשה במלאכת
הכתיבה. "הסיפורים האלו זה לא סתם", טוען דיוויד, "ברגע שאני
אתפוס את התדר הנכון, הם עוד ישבשו סדרי עולם רקובים. אני
הרדיו-פיראטי שמנסה לעלות במכשירי הקשר, במגדל הפיקוח-נפש,
ולהפיל את מטוסי הרשע. אתה מבין, נכון?". אחר כך הוא מבקש
שאקריא לו את הסיפורים מהמפית, כי הוא לא מסוגל לקרוא עברית
היטב, כמובן. בכל פעם הוא מביים את טון הקריאה שלי בקפדנות.
נותן הערות, לשים דגש במלה הזו, לצעוק משפט מסוים בפאתוס,
לקרוא פסקה אחרת בלחישה, וכך הלאה. לפעמים, כשאני מתעצבן עליו
ואומר שאני לא באודישנים לפסטיבל מספרי סיפורים, דיוויד מתנצל
ומתחנן שאמשיך בכל זאת. "אתה עושה עבודת קודש", הוא אומר, "אתה
חייב להבין את חשיבות הדברים". לא תמיד ברור לי אם הוא גאון או
ילד בן שלוש. מה שכן, הוא משוגע עם תעודות, וגם אותן הוא לא
יודע לקרוא.  

גבר מזוקן, לבוש סחבות, נכנס ומתיישב על הבאר. הוא מחייך אליי
חיוך נטול-שיניים ומבקש בירה. לא זכור לי שהוא היה כאן אי-פעם,
אבל נראה שהוא מרגיש בבית. כשאני חושב על זה, אותם אנשים שאין
להם בית אמיתי, הם אלו שמתבייתים אצלי בפאב הכי מהר. האדון
מסיים את הבירה ומשלם לי במטבעות של שקלים ואגורות. תוך כדי
תשלום, הוא מתקרב אליי ושואל בשקט אם אפשרי שהוא יישאר לישון
כאן, לפחות עד שעת הסגירה. אני מסתכל דרך החלון, רואה גשם רוקד
בחוץ. ב.מ.וו Z4 אדומה דוהרת לכיוון החניה הצמודה של מועדון
ה"גיר" ומשפריצה מי-שלוליות על המדרכה. "בוא, נארגן לך ספה
בפינה", אני עונה, "אבל בחמש אני נועל ואתה יוצא". נו, מה זה
כבר משנה? הומלס ידידותי ומנומנם זה לא משהו שמפריע לקהל
הלקוחות שלי.
גדעון מ"הגיר" אולי לא יודה בכך, אבל לדעתי הוא מבסוט ש"אזובי
הגיר" פועל לו מעבר לכביש. אנחנו מהווים למעשה סלקטור נוסף
בשבילו, מסננת עבור אלה שאינם רצויים אצלו. חוץ מזה, כל עוד יש
אזובי גיר, זה רק מנציח את המעמד של ה"גיר" כמרכז עלייה עבור
כל ההיי-סוסייטי המחורבן שלו.

הוא שותה רק בשביל תנועת היד שמניפה את הכוס, דיוויד. ככה הוא
סיפר לי, פעם, כששאלתי למה הוא לא מתאמץ יותר לדייק ולרוקן את
האלכוהול ישר אל תוך הפה. "בכלל לא טעים לי הוויסקי, וגם להיות
שיכור אינני צריך", הוא אמר, "אבל חשוב מאוד לתת לידיים לגלוש
על האוויר כרצונן, ההשלכות הן הרות גורל. תבין, אני כמו שוטר
שמכוון תנועת מכוניות בצומת עמוסה. כל מחוות יד בלתי מדויקת
מצדי עלולה להסתיים בתאונה קטלנית". האמת? אין לי מושג למה הוא
התכוון, ומדוע לדבריו אלכוהול עוזר לבטיחות בכבישים. אני כאן
רק כדי למלא את הכוס מחדש.  

הגיע זמן סיפור, מסמן לי דיוויד בהתרגשות עייפה. אני מכין
ערימת מפיות, עיפרון, ושני ג'יימסונים, אחד מהם עבורי. "כוח
המשיכה חזק הלילה, הרבה כוכבים עומדים ליפול", הוא אומר,
ומתחיל להכתיב:

"בבית אמי נשכח אבי. האב ההוא,
וגם השני. אצלנו, כל אב שנשכח  
זוכה בתכריך קדושה. אחד נעטף
כמו מתנה, ונשלח אחר כבוד אל
לב האדמה. השני כוסה אף הוא
והושלך להקפאה על מדף בסלון

     בתיאבון!"

המילים התרבו והמקום על המפית נגמר. אני קוטע את שצף ההכתבה של
דיוויד, כדי להחליף למפית חדשה, אך פעולה זו מיד נגדעת באיבה.
קול-נפץ כביר מפתיע את כולנו בנוכחותו, וענן אבק מכסה את חלל
הפאב. דיוויד, ההומלס, אשת-הקש ואני משתעלים בציפייה דרוכה
שיתפזר כבר האבק הסמיך. וכשזה קורה, כעבור מספר שניות ארוכות
שקפאו במקומן מתוך הלם, מתגלה בפנינו הצרה: ב.מ.וו Z4 אדומה,
חציה הקדמי מקומט אצלנו בתוך "אזובי הגיר", חציה האחורי על
המדרכה ברחוב. תמונה של פריז, שהייתה תלויה על הקיר שנשבר,
נמעכת מתחת להריסות הטיח. אני נשאר לשבת מאחורי הבאר ומביט
בנהג. הוא חי, אני רואה אותו תופס את הראש בתוך שרידי הפח
הגרמני. דם נוטף לו מהמצח על חולצת המעצבים הוורודה-צהובה.
מבטי כעת מופנה אל דיוויד, ששופך את כוסית הג'יימסון על חיוך
רחב ועתיר-שיניים. ההומלס מגרד באוזנו ואומר: "אלוהים נותן
אגזוזים למי שאין עיניים".