אתה זוכר אותה, ההיא מלפני שנה וחצי.
הרבה השתנה מאז.
אנשים השתנו,
אנשים התחלפו.
אתה בכלל לא בטוח שאתה רוצה לפגוש אותה.
אבל קבעתם,
ומילה שלך היא מילה.


אז אתה הולך לאותו מקום בו קבעתם להפגש לפני שנה וחצי.
"פגישה מלפני שנה וחצי..." אתה חושב.
אין ספק שהיית צעיר וטיפש.
"למה זה טוב?" אתה שואל את עצמך.


בדרך אתה מלא מחשבות.
מה תעשו?
על מה תדברו?
אתה מנסה להרגיע את עצמך,
"היא בטח לא תבוא".
אם תסתובב עכשיו תספיק לחזור הביתה לפני שישימו לב שיצאת, אתה
חושב.


אתה כמעט שם אותו מקום אותה שעה,
רק שנה וחצי אחר כך.
אתה עובר וחושב:
"כאן אכלנו גלידה"
"כאן ישבנו ודיברנו שעה"
אתה כבר כמעט שם.
עוד כמה צעדים תראה אותה.
היא תעמוד שם עם חיוך ביישן
קצת נבוכה,
היא תסמיק כשתראה אותך
ותצחקק כשתגיד שלום.


אתה לחוץ, מתרגש.
השעה 17:00 היא עוד לא הגיעה.
אולי היא בפקקים, אתה אומר בשביל להרגע.
אז אתה נשען על הקיר ומחכה.


כבר חצי שעה!
אולי היא חושבת שקבענו בחמש וחצי?
אתה משאיר לעצמך תקווה
ומשכנע את עצמך לחכות עוד רבע שעה.
אבל כלום...


בדרך חזרה אתה כועס על עצמך,
"פגישה מלפני חצי שנה... נו באמת"
כמה שזה טפשי.
אבל זה חשוב לך.
ולאתה של לפני שנה וחצי.


עכשיו היא כלום בשבילך,
גם אם במקרה תפגשו אתה פשוט תתעלם.
כי היא לא באה לפגוש אותך,
בפגישה מלפני שנה וחצי.


שלום ולא להתראות לך,
את מלפני שנה וחצי.