במטבחנו הקטן היה תלוי ארון מרשת. בארן זה אימא הייתה שמה את
המאכלים. בפינה הרחק מהמאכלים עמדה קופסה חלודה בודדה. אף אחד
מהילדים אף פעם לא שאל מה תוכן הקופסה. כמה חודשים לפני שאמא
נפטרה אספה את כולנו וכך אמרה. בתוף הקופסה יש אוצר, זה
הנדוניה של מרי אין זכות לאף אחד לגעת בזה רק למרי. לאחר מותה
אחי המבוגר פתח את הקופסה, עיניי הסתנוורו ממראה עיניי. היו שם
אבנים טובות יהלומים, בקיצור כל טוב. אחי אמר, אני  המבוגר
מכם, אני אחליט מה נעשה עם האצר הזה. יתר האחים מחו באומרם אבל
זה של מרי כך ציוותה אמא. אני לא אמרתי כלום רק חשבתי, אם כל
האוצר היה לנו מדוע חיינו כל כך בעוני. אבות אבותינו הביאו
לפני שנים רבות כשגורשו מספרד. הקופסה עברה מדור לדור עד שבדור
שלה אמא הייתה הכי אמינה, אך כאמור לא כך היה. אחי הבוגר לקח
את הקופסה מכר את הכול ובכסף פתח לו עסק. מאז לא דיברתי איתו
אך כעסתי מאוד, לא משום שהקופסה לא ניתנה לי, אלא משום שצוואתה
של אמא הופרה.