שעת צהרים, שמש מבהיקה ושורפת כשלהבת עומדת לה בלב שמיים
חלקים תכולים. רגבי עפר ואבנים ניתזים לאחור במגע עם נעלי
הריצה שלי ומתפזרים מחדש. אני רץ על דרך רחבה, עולה ויורד,
בעיקר עולה. אגלי הזיעה שזורמים ממצחי על לחיי, בשיפולי גבי,
ודמעות המאמץ הממלאות את עיני ונופלות עודן חמות אל האדמה -
סוללים  על הדרך, כמו צייד שממאן לטעות בדרכו חזרה, שביל של
יזע ודמעות. שרירי מתכווצים יותר ויותר עם כל קילומטר. מכים
הנה, ומכים הנה, שורפים פה ומתאבנים שם. ריאותי מתנפחות
ומתמלאות אויר הרים נכסף, דליל אך נקי. שומע רק את נשימותיי
שלי,את פעימות לבי, את צלילי האדמה. נזכר שזו לא סתם אדמה, זאת
אדמת ארץ ישראל, ארץ ישראל השלמה. לא אחת אני חושב על כך בזמן
ריצות. ברגעים הקשים - הלב והריאות בוגדים בך, הרגליים לא
עומדות בציפיות, שואל את עצמי מה אני צריך את כל זה? מה אני
עושה כאן? - המחשבה הזו, יש יגידו נדושה, עולה בי.

שעת לילה, סהר מבליח חלושות בעד שכבה דקה של עננים. רגבי עפר
וגיר מתעופפים לאחור בענן אבק במגע עם נעלי הצבא שלי. רועי
ועידו גם רצים - טסים - קצת מאחורי. האדרנלין זורם ומסמם, הלב
הולם כפטיש - אני מרגיש את פעימותיו ברקותיי - ומעביר דם לכל
נים ונים בגוף. הציוד מכביד על כולי, הוא מסורבל ומגביל, חונק
וסוגר. הזיעה קלה, היא קיימת אך בקושי מורגשת - הראש עסוק
בעניינים אחרים - עם זאת אני יודע: טיפות נמשכות ממצחי אל אפי
ואל לחיי המכוסות צבעי הסוואה ונספגות במדים - מתבוללות בדם
הטרי, שלא שלי.
הקור - שעד לפני רגע היה חודר עצמות - לא קיים עוד - הוא הוחלף
בספק, באי ודאות:  מה קרה? מה יקרה בעוד רגע? אני מעיף מבט
קצר לאחור, הם איתי, הם עדיין איתי, ממשיכים לרוץ, כמו שאנחנו
יודעים, הפעם לא לזמן רב, רק לעוד כמה רגעים. מרוכזים,
עירניים, דרוכים. גם נשקינו דרוכים, המחסנית - כבר לא מלאה.
שלושתינו מתקרבים לדמויות ששוכבות על הקרקע, מדממות - אני יודע
שהן מדממות כי ירינו בהן מיד כשזיהינו את הרשף מהנשק שפגע
באורי וראינו את כולן נופלות על האדמה הקרה. אף שמאותו רגע לא
עברה יותר מדקה, אין לאף אחד מאיתנו שום ספק לגבי מותו של
אורי. הפגיעה בעין ימין ובכתף; הדם החם שניתז על סנטרי, על
צווארי, על המדים;  זווית הכניסה - שמעלה את החשד: אולי זהו?
- זווית היציאה - הזו הלא צפויה - שלא משאירה מקום לטעות;
החובש שצועק שיש לו הרדוף.

בשלב זה העיניים כבר אינן מביטות קדימה בגאון, אלא מביטות
בצמחים שמסביב, באבנים השונות, בקרקע המחליפה צבעים,מחפשות דבר
מה להגות בו, ומדי פעם מתעשתות וצופות אל המשך השביל, לפעמים
בתקווה ולפעמים חפות ממנה. אני מרים את ראשי ומסתכל סביב על
הנוף הקסום שעוטף אותי. הרים וגאיות, ירוק וחום, ברואי אותם
נזכר אפי - שאינו מיטיב לפעול בשעות מאמץ - בריח הסירה הקוצנית
המשכר שנישא אל נחיריו של כל אדם הזוכה להגיע לשביל כמו שביל
זה שעליו אני רץ - מרחק מחסום אחד מהבית.

אנחנו כבר מעליהם, הספק מתחלף בזעם, בבואת עיני הבוערות נגלית
מולי באש עיניהם של רועי ועידו, אני מתמלא שנאה. אנו מסתכלים
סביב, מודאים נטרול. הסהר כבר לא נמצא מעלינו, הוא לא בנמצא
בכלל למעשה. גופת אחד המחבלים מוטלת לרגלי, גם כאן אין ספק -
זוהי גופה.
"יש כאן עוד אחד", אני שומע.
"גם אצלי".
ולפתע אני מוצא מולי על האדמה המלוכלכת רגל מחוררת משני
קליעים, המחוברת לגוף של אדם המחובר לשתי ידיים שמורמות לאויר,
ריקות, ומחובר לפה שמתחנן משהו בערבית שנשמע כמו "בבקשה.." או
"תחוס עליי" או "אל תירה".
"יש פה אחד שעדיין חי", אני מודיע ומיד באים שניהם בריצה. קולו
של עידו שעומד לידי ומדווח בקשר נשמע חלש ועמום ואני קולט ממנו
רק מקטעי מילים. טיפות של גשם מתחילות לרדת עליי, על עידו, על
רועי, על אורי שאינו מכסה את ראשו עוד, על גופו של האדם הנמצא
מולי. הוא על ברכיו וידיו משולבות מאחורי גבו - מחליף מבטים
ממני אל קנה הרובה של רועי שמכוון אליו, וחזרה.
אני נזכר באורי - פתאום מתנתק מהכל - איך הוא דוחף אותי מאחור
במסע כומתה באחת העליות - כי לו היה פחות לסחוב ולמרות שסירבתי
בתוקף הוא הבטיח כבר לפני זה לעזור לי - ואני מסתכל עליו חזרה
בתוך כל הבוץ והזיעה והראבק ומחייך בחזרה אליו.
עידו אומר לי שצריך לתת דו"ח מצב.
חושב עלי ועל אורי שוכבים זה לצד זה על החוף באילת ברגילה
האחרונה ומחלקים ציונים לכל בחורה שעוברת על פנינו. דמעה, הפעם
של עצב, נגלית בזווית עיני.
שואלים בקשר אם המצב בשליטה, אם חיסלנו את כולם.
"חכה רגע", אני אומר לעידו. הוא שותק.
חיוכו של אורי עדיין בעיני רוחי.

הרוח מכה בפני בעוצמה עת אני מטפס על אחת הגבהות, מעברה השני
נפרש מולי המרחב הגדול לאין שעור של הרי מואב ואדום ורהב
ים-המלח הנחשף מתחתי מעניק לי תחושה של דרור. משכיח מעלי את
השרירים השורפים, המתקשים, המתכלים, את הריאות המתרוקנות,
המשתנקות, את הזיעה הנוטפת ממני לכל עבר, את הגב הכואב, את
אודם ראשי, את הסבל- הרגעי, המשתלם, המספק.

"חיסלתם את כולם? עבור" המילים בוקעות מהקשר.
הפצוע עדיין מולי. אני מסתכל לתוך עיניו החומות-ירוקות,
שנסגרות לאט רגע לפני שאני מרים את הנשק ויורה לו כדור אחד
מדויק בראש.
אני מסתכל עליהם, שניהם מהנהנים לי.
"חיובי, חיובי..." עונה עידו לתוך הקשר.
משתרר שקט עמוק, האדרנלין שקע, הראש עוד מבולבל. אני מביט
אחורה, אל שחור ים-המוות ולא מוצא שם דבר. מרים את ראשי כלפי
השמים, תר את אלוהים, אך אלו מכוסים רק עננים אפורים, ושוב
דמעות זולגות על צבעי ההסוואה. אני מסתובב אחורה. רועי ועידו
איתי. רגבי עפר וגיר מקבלים את הצורה של נעלינו בהולכנו משם.