למון שרי,

לפעמים הוא היה מנסה לתפוס את הגלים. כזה הוא היה. תמיד מנסה
לתפוס את מה שאי אפשר לעזוב אחר כך.
ילדים קטנים ערומים היו נעמדים על החול הרותח ומביטים בו
בהשתאות כשהוא במרדף אחר הגלים.
והוא, בידיים חשופות, חסר סיכוי, כמו בדו קרב מול נמר. הו מנסה
לתפוס את הקצף, והקצף מתמוסס לו בין האצבעות, כאילו מעולם לא
היה שם.
והוא לא התייאש, אבל מאוד התעצב בכל פעם שלא הצליח.

כשהיה חוזר הביתה, תשוש מנסיונות שווא, היא היתה מחבקת אותו
ואומרת לו שלא נורא. שיש דברים שלא נועדו להיות שלנו. כמו
הירח.
"וחוץ מזה" היא תמיד הוסיפה "מה בכלל יש לך לעשות עם גלים?"
הוא שנא שהיא שאלה אותו את זה. אולי בגלל שלא הייתה לו תשובה.

והוא עוד יותר שנא שהיא ביטלה לו, כמו כלום, את השאיפות
והרצונות שלו, כאילו שרק היא חשובה בעולם. וכאילו שלכל דבר
צריכה להיות סיבה.
חוץ מזה, שגלים זה לא ירח. הוא לא עד כדי כך אידיוט.

בסוף הוא גם עזב אותה.
אבל לא עזב לרגע את הנסיונות לתפוס את הגלים. ולמרות שהיו
חסרים לו החיבוקים שלה כשהוא היה חוזר הביתה, הוא עדיין העדיף
לוותר עליהם ועליה מאשר לוותר על החלומות שלו.
אנשים מסביבו היו אומרים עליו, מאחורי גבו, שהוא מוזר. והוא
ידע שהם אומרים את זה אבל לא היה לו אכפת.
כשהוא היה קטן דווקא מאוד היה לו אכפת ממה שאנשים חשבו עליו.
אבל עכשיו, כשהוא הרגיש כל כך קרוב לתפוס את הגלים, לא היה לו
אכפת מאף אחד. לפחות זה מה שהוא חשב.
עד שהוא פגש אותה.

הוא פגש אותה בים, כמובן. הוא ניסה לתפוס את בגלים, והיא ניסתה
להבין, מה לכל הרוחות, הוא עושה. הוא הסביר לה והיא הוקסמה.
ואפילו ניסתה לתפוס ביחד איתו כמה גלים. ולמרות שגם היא לא
הצליחה, פתאום כבר לא היה לו אכפת. סוף סוף הוא מצא מישהי שגם
ידעה לחבק ולנחם וגם עודדה אותו להמשיך לנסות.
והוא דווקא לא המשיך לנסות, כי לפתע, הוא הרגיש שיש לו את כל
מה שהוא צריך. ושממש כמו הגלים, היא משהו שהוא לא יוכל לעזוב.
והוא גם לא רוצה לעזוב.