לפעמים כשאנחנו שוכבים במיטה ולשנינו ברור שעכשיו יבוא שקט,
הוא מספר לי על כל מיני מחשבות שלו שרק בחושך נראה לו הגיוני
לספר אותן.
המחשבות האלו שלו לא מגיעות מהלב או מהראש. תמיד אני מרגישה
שהן באות מהבטן. ממש מהבפנוכו שלו.
לפעמים נדמה לי שממש לא משנה לו אם אני בכלל אקשיב, העיקר שהוא
כבר יספר את המחשבות האלו ולא יישאר איתן לבד.

בפעמים הראשונות עוד היה לו קשה לשתף אותי. אז הוא גישש את
הדרך שלו אליי עם מחשבות סתם כאלו שיש לכולנו כמו זבל בראש או
בלב. המחשבות ההן היו נורא קצרות, לפעמים הם הסתכמו במאתיים
מילים.
הוא סיפר לי שפעם חשב להתאבד, לא כי היה לו רע, אלא סתם כי חשב
שזה פיוטי. אבל הוא לא עשה את זה מהפחד לפספס. והיום כבר דברים
אחרים עוצרים בעדו.
והוא לא הוסיף מילה. עשרים ושמונה מילים הספיקו למחשבה הזאת
שלו.

ואחר כך הוא התחיל להוציא לאט לאט מהבטן. וסיפר גם למה הוא
רוצה להתאבד. פעמיים הוא סיפר לי את זה ובפעמיים האלו היו
סיבות שונות. בפעם ראשונה הוא הסביר לי שפשוט נגמרו לו המילים.
בפעם השנייה הוא אמר שעכשיו זה יהיה פשוט יותר קל מאחר כך. אחר
כך יהיה לו יותר בחיים לוותר עליו. כמו שהחברים הכי טובים שלו
שרק נהיים רק יותר טובים כל הזמן. והוא לא מצליח להבין איך
אפשר להיות יותר טובים מהכי טובים.

אתמול הוא סיפר לי שהוא אוהב את החורף. ולא בגלל המזג האוויר.
החורף רק מגיע במסווה של קור וגשם. יש בו כל כך הרבה יותר
מזה.
ולרגע הוא נעצר, אני חשבתי שכנראה שזו עוד מחשבה קצרה. אבל אז
הוא המשיך ואמר שבקיץ הוא מרגיש שאין לו סיבה לקום בבוקר ובגלל
זה אין לו גם סיבה ללכת לישון. אבל בחורף יש לו סיבה לכל דבר.

וכל שנה כשהחורף נגמר הוא מרגיש כאילו החורף הפנה לו את הגב
ושבשנה הבאה הוא כבר לא יחזור.

תמיד אני שותקת. אני לא מצליחה להבין את המחשבות האלו שלו.
ונדמה לי שהוא בכלל לא רוצה שאני אבין אותן.
ואז מגיע השקט.