נוסעים לאיבוד בדרך לחנייה בתל אביב. אתה מתעקש על זבוטינסקי
ואני לא מתווכחת. בדרך מגלים שאין בריינס שום כניסה
לזבוטינסקי. כאילו מישהו העלים אותה בכוונה, אתה מתעצבן. אנחנו
מרויחים עוד כמה דקות של לפני הסערה באוטו שלך.
מתיישבים בבית קפה קטן בפינה על הפוך במאג ועוגת תפוחים
משותפת. יש לנו זמן מוקצב לאכול בשתי כפיות עוגה אחת ואתה מזרז
בלי שום בושה ועם המון התנשאות, את המלצרית, שאחר כך תקבל טיפ
זעום במילא.

לפני שיצאנו מהבית, מצאת מכתב ישן שלי זרוק באיזו מגירה. התחלת
לנתח מי הייתי כשכתבתי אותו. דיברת משהו על העבר ועל העתיד ולא
ממש הבנתי. אחרי שנגמר המכתב והעבר קופל בחזרה לארבע, אמרת לי
בפנים רציניות שאנחנו צריכים לדבר. ידעתי את זה עוד קודם. עוד
לפני שאתה בכלל ידעת מזה.

חזרה לקפה. אנחנו יושבים שם ופתאום נעלמות לנו המילים ואתה כבר
מבקש חשבון, כשלפתע אתה נזכר מה רצית לומר. אז החשבון עומד
בינינו כדבר האחרון שלנו ביחד. אתה מתחיל. שיחת פרידה.

פעם היה לנו טוב ביחד. באמת. פעם ידענו לצחוק ולשיר ביחד. פעם
היית מחבק אותי מאחורה ואנשים היו מקנאים בנו. היום כלום, שום
דבר מזה לא נשאר. נראה לי שנפל לך האסימון בערב ההוא שלא רצית
להציג אותי לאף אחד. שהיה לך טוב שלא ידעו שאני שלך. אולי כבר
אז ידעת שבקרוב זה ייגמר. בכל זאת אני ידעתי קודם. אני ידעתי
את זה בערב אחר שהושטתי לך יד ולא הגבת. כששאלתי מה קרה אפילו
לא הבנת למה אני מתכוונת. אני הרי תמיד מלאת כוונות. אתה כבר
צריך לדעת את זה.

שוב חזרה לקפה. אתה מביט בביס האחרון של עוגת התפוחים ומתלבט
אם להציע לי אותו. לי נמאס לחכות אז אני מציעה אותו לך ואתה
לוקח בלי היסוס. אז כבר היה מיותר לדבר כי הכל כבר היה ברור
מאליו. נמאס כבר מכל הבנאליות הזו. נגמר זה נגמר.

ניפרד בנשיקה על הלחי, ליד האוטו שלך. אתה תשים כובע על הראש
ומיד תוריד אותו. אני אלך ומיד ארצה לחזור.