ישבתי לי שם ותהיתי.
עד כמה זה באמת קשה?
התחושה היא אותה תחושה תמיד
של ייאוש מוחלט, כאב לב וריקנות פנימית
כאילו הגוף חלול
או שאולי זה כי לא אכלתי כלום כל היום?
אני תוהה האם האחרים רואים את המצוקה שלי?
האם הם רואים את הדמעות
שחונקות לי את הגרון ועוד שניה
יוצאות החוצה.
זה סוג של "בכי פנימי"
סוג של פני פוקר כלפי חוץ אבל בפנים
הכול בוכה כמו מפלי בניאס לפחות
הית שם פעם? מקום מהמם.
כמה חבל אם זה נגמר - בא לי למות
MAMASH חבל
אנ'לא יודעת איך אתה מרגיש
אבל חלק מהחודשיים האחרונים
אפילו רובם
הרגשתי כאילו אני דורכת על עננים
על אמת ולא הוזה
ועכשיו...
דיכאון אפור
בכי עצור
וכאב שלא נגמר.
כך התנפץ לי בפנים החלום האמריקאי
ואני לא מתכוונת לוויזה, גרין קארד ותינוקות
כמו שאתה חושב.
אלא לבן אדם די נפלא שהכרתי פעם.
די נפלא.
עד שהוא התברר כסתם עוד סדק בלב
עוד סדק מאותם שכבר הפסקתי לספור. |
