צורך עז,
מן תשוקה..
של זה הבא להבין, להפנים.
יותר מכך,
תאוות בשרים לשמה.
אדום זועק בי,
ובין רעידה לרעידה,
התפכחות הדמיון והרתעות הדעת,
גובר בי -
נסוג כגלים מתנפצים.
"לנעוץ את העט"
פוקד הקול, הלך הרוח.
לקרב,
להינות משנייה של סיפוק,
ולהחדיר.
אך בפרץ הרגשות
יש לפעול בשיקול הדעת.
סבוב, פכפוך, ו...
העין נשלפה בקלות.
כל כך חד, יעיל, אמיתי.
הוא צועק וצווח:
"עשה זאת! עשה!".
ואולי זהו הדבר היחיד שיהיה אמיתי אי פעם בחיי,
כל כך אמיתי,
שלא אוכל להתמודד עם העובדות.
הצריבה, שפך הדם, איבוד חושים.
כאב ראש.
והנה הוא, המלאך המלוקק,
הטהור, הנחמד, הבבואה המזדיינת
"לא! השתגעת?
ומה תעשה בעתיד?"
מה אעשה?!
ארגיש מפוכח לנצח!
ארגיש חי כל כך, מוצק.
מעולם לא חשתי כך...
"אולי רק דקירה, כלום לא יקרה..."
"לא!"
"אפילו ניוטון שיחק עם עינו..."
"לא! ומי לעזאזל אתה חושב שאתה?!"
אם כך, כנראה שאין זה כלל בי.
זה הם, תמיד הם,
החברה הפוסט-מודרנית-ריאליסטית-נורמלית,
מודל הבית, הגדר והכלב.
"fuck you!... fuck me!"
ולחשוב שבתנועה חזקה,
זה הכל גמור.
ואני -
לעד מאושר.