אני זוכרת את הפנים שלך, אני זוכרת את העיניים שלך, את המבט
שלך, אני זוכרת את הדיבור השקט שלך שתמיד נתן לי תחושה של
ביטחון, אני זוכרת את השפתיים שלך שנראו כמו פרח, אני זוכרת את
השיער היפה והנעים שלך, אני זוכרת את האצבעות הדקות והארוכות
שלך שהיו מלטפות את שיערי כל פעם שהייתי עצובה, אני זוכרת
אותך, אני זוכרת. אתמול היינו אצל ההורים שלך, החדר שלך נשאר
מבולגן, כמו שהיה, אוסף הסירות שלך עומד עכשיו על השולחן בסלון
אפילו הסירה הלא גמורה שוכבת שם, יש ציורים שלך בכל פינה בבית
ואנחנו קוראים שוב ושוב את כל הסיפורים שכתבת. לא חיטטנו, אלו
הסיפורים שהרשת לקרוא, אף פעם לא חשבתי שאני אעמוד בכזאת
סיטואציה, לא רציתי לחשוב. אחותך הקטנה כל הזמן הסתובבה בבית
עם עיניים פקוחות לרווחה ושפתיים קפוצות שהצטמצמו לקו דק, אני
חושבת שהיא מנסה לא לבכות. ההורים שלך מסבירים לה כל יום שאת
איננה וכל יום היא שואלת מחדש "איפה הילה?" היא מקווה שתחזרי,
היא רוצה לקום בבוקר ולראות את החיוך שלך, גם אני רוצה לבוא
אלייך ולמצוא אותך מחייכת, מחזיקה כוס שוקו ביד ומתכרבלת על
הכורסא עם שמיכת הפליז האדומה שלך. עכשיו אני בחדר, כותבת לך
ומסתכלת על התמונה שלנו, התמונה שצולמה על ידי מישהו בעל מצלמת
פולארויד, ליד האגם. אני זוכרת שהתלהבת מהמצלמה, כי התמונה
יוצאת מיד מהמצלמה ולוקח רק כמה שניות לראות אותה. בתמונה
שתינו יושבות על שפת האגם ומשיטות סירות, האיש צילם אותנו ללא
ידיעתנו, אבל בסוף הוא נתן לנו את התמונה. אחרי שהוא נתן לנו
אותה, הסתכלנו עליה טוב, טוב. אחרי כמה דקות של הסתכלות את
אמרת לי להסתכל עלייך ולהבטיח שככה נשב גם בעוד עשר שנים, כל
שנה בתאריך הזה ה 25 לפברואר, נלך לאגם ונשיט סירות. רצית שזה
יהיה משהו שהוא רק שלנו, מיוחד, פרטי, משהו מיוחד שרק אנחנו
יכולות להבין. אני כבר לא מרגישה מוגנת בחדר שלי, כאילו
שהעזיבה שלך לקחה את התחושה של הפרטיות וההגנה מהחדר, אולי זה
בגלל שלא היית בו הרבה זמן, בכל אופן עכשיו אני מנסה להיות בו
כמה שפחות. את יודעת, תמיד רציתי לכתוב לך מכתב אבל עכשיו,
כשאני חושבת על זה, הייתי מעדיפה שתהיי פה איתי. אני לא יודעת
למה אבל פתאום אני נזכרת שוב בשיחה הראשונה שלנו, גם היא הייתה
ליד האגם (ייתכן ולאגם הזה הייתה השפעה מסוימת עלינו?). את
ישבת על שפת האגם וציירת, זה היה הציור היפה ביותר שראיתי
מעולם, אבל היה בו משהו עצוב, כאילו לא ציירת את האגם הזה שאור
השמש השתקף בו באותו היום, אלא אגם אחר, בעולם אחר. "זה האגם?"
שאלתי, "לא, אלו הרגשות שלי" ענית בלי להסתכל עליי, רציתי ללכת
משם, אבל את הרמת את הראש והסתכלת לי ישר לתור העיניים,
"תגידי, איך את רואה את העולם שלנו בעוד חמש שנים?" שאלת,
משכתי בכתפיים ולא עניתי. "אני רואה מכונות אנוש, בניינים
גבוהים ומרובעים, שמים שחורים, מכוניות בכל מקום, אני רואה
עולם שבו אוויר נקי יעלה כסף, עולם שבו כולם ירצו להתאבד".
שתקתי, הדברים שלך הפחידו אותי, יש בך משהו כל כך תמים אך עם
זאת עמוק, את אמיתית, כנראה שלא אהבת את העובדה ששתקתי, כי את
קמת והלכת. רק אחרי כמה צעדים הסתובבת אליי ואמרת שקוראים לך
הילה. מכל האנשים שהכרתי את הבן אדם היחיד אליו נקשרתי באמת,
אולי בגלל זה אני מרגישה ריקה פתאום? את יודעת שמתי לב למשהו,
אחותך דומה לך בצורה מפחידה, יש לה אפילו את האופי שלך, את
ההתלהבות שלך מדברים קטנים, יש בה את כל מה שאני אוהבת בך, אבל
זה שונה כי היא לא באמת את, היא אחותך שיש לה אופי כמו שלך אבל
שונה ויש לה את המראה שלך, אבל לא את המבט או טון הדיבור.
כתבתי עלייך משהו בשיעור תנ"ך, אבל הקטע נזרק לפח בטעות, אולי
אנסה לשחזר את מה שהיה כתוב, אחלי לי בהצלחה.
"הכרתי פעם מישהי, עם קול שקט ומבט מלא חיים, הכרתי פעם מישהי
עם ניצוץ בעיניים, ניצוץ תמידי, הכרתי פעם מישהי תמימה אך
עמוקה. הכרתי פעם מישהי אוהבת, הכרתי פעם מישהי שיודעת להרגיש
כל דבר מלבד שנאה, הכרתי."
אני חושבת ששחזרתי את כל הקטע, כן, זה הכל, זה כל הקטע. אני
מתגעגעת לימים בהן היינו מחליפות סיפורים וקוראת זו את סיפוריה
של זו. אני מתגעגעת לדרך בה היו העיניים שלך נדלקות כל פעם
שסיימת לכתוב משהו או כל פעם שהבאתי לך סיפור חדש, אלו דברים
שאף פעם לא חשבתי שאתגעגע אליהם, גם לחיבוק שלך אני מתגעגעת
וגם אחותך, עכשיו כל פעם שהיא רוצה חיבוק שמזכיר חיבוק שלך היא
באה אליי. כששאלתי אותה למה דווקא היא ענתה שאותי את אוהבת
יותר מכולם (או במילים שלה הכי הרבה) בגלל זה אני קיבלתי המון
חיבוקים והיא בטוחה שהחיבוק שלך נכנס לתוך החיבוק שלי. אני
שומעת אותה נכנסת, הנה היא פה. חיבקתי אותה והיא הלכה, תוך כדי
חיבוק היא שאלה מתי תחזרי, עניתי שאני לא יודעת. ללי, עוד שבוע
זה ה25 לפברואר ועדיין לא חזרת, ללי עכשיו גם אני שואלת, מתי
תחזרי?