הגירוש מעדן.
העדן שלי, המהות, החיפוש האינסופי שהסתיים באיבחה.

הקץ לתמימות לבנה, בתולית, בטוחה.
שיבוא מה שיבוא - תחושה אדירה כזו של אושר, מותירה כל אחר
חיוור לעומתה.

זה דומה לסיבוב מעוגל בקצוות ללא שם.
הנשמה שלי.
זה חיפוש אחרי מבוא לקצת שקט. קצת שקט.קצת שקט.
עד שתפסתי את זה, עד שנחתי לרגע באור לבן, עד שהבנתי.
הגירוש.
הפרידה.
המעגלים המהירים, הנתיב המהיר לגורל אחד.
זה שהשם שלי מוטבע אליו.
זה שמתגלה אליי פיסה אחר פיסה, בקצב הכתבה משמיים.
איטי מהכמיהה הנכונה ביותר אליו, אלייך. אלייך.

רקוויאם לאהבה.
בת האלמוות, הבהירה, המוארת, הבטוחה מהבטוח ביותר, מהבוקר
הקרוב, והלילה שלאחריו.
מהירח שמביט בשנינו, בחיוך של מנצחים, יודע איפה אנחנו נפגשים
שוב, בפרק אחר.
גם הכוכבים סופרים את הדמעות שלי, מנצנצים אותי אלייך בקצה אחר
של היקום.
עבור כל שניה של אושר, אני אוהבת אותך.
עבור כל פעימת געגועים, אני חסרה.

והנה, בכדור הבדולח של ליבי, אני פוגשת אותך.
ואתה אסור לי, ואני אחרת.
אנחנו מקבלים תשובות של גדולים על שאלות הנעורים ששאלנו פעם
יחד.
הירח אותו אחד, הכוכבים מחזיקים אותי, אני כמהה ורגשותיי
ניכרים בדמעותיך.
ולא יהיה לזה קץ, ולא יתהווה סוף.

לא רוצה.

רק אותך, באפלת החדר, מתחת לשמיכה, מוגנת מכל כאביי ההתבגרות
הארורים.
רק אותך, לספור נשימות של אהובי הילדותי, הטהור, המותר לי.
רק אותך, לדבר בנועם, ברוך, לשחרר את הפחד הנוראי, התהומי,
גובל בטירוף שאני אוצרת.
רק אותך, כלואה בידיך, זוהרת בעיניך, בטוחה בלבך הרחב.
רק אותך, כשהכוכבים נופלים מעלינו, המלאכים מדברים דרכם, וכל
הוויתי מתחדדת.
רק אותך, בים האהבה שאשחה בו לנצח, בשברים של אמונה שהיו
מתאחים עבורנו.

חזור, שכחת לקחת אותי.
הבטחת לקחת אותי לכל מקום.
לא רוצה.