זה כבר ספטמבר ולא כתבתי דבר מזה שישה חודשים
עניין מובן, שכן בפברואר קראתי ספר של קארבר.
באופן טבעי דעתי קופצת שוב
לחורף הארור של שנת 1999
תל אביב: ים אפור ורוחות לבנות
(אני בכל זאת מתגעגע לימים הסמיכים הללו)
אני ואת מהלכים על הטיילת. שותקים, מהורהרים.
הבאתי את הגיטרה, אך אין לי חשק
לשיר לך "בכל פעם שאני מתאהב"
אני מוחה את הדם משפתיי
ופשוט אומר לך
פרופסור קירשנבאום אמר שהמצב טוב,
הוא אמר שהסיכויים לסיבוך קלושים
הוא אמר "תשגיח על עצמך, ותיקח את התרופות"
והוא חייך אלייך ואמר
"את צילום החזה שלך תשמרי עד 2075,
כשתהיי בת מאה, דבר מכל זה כבר לא ישנה"
והוא צדק.
החלמתי ואת לא חלית.
אני מצטער שלא שאלתי אותו מה יעלה בגורלנו.
את מבינה? אהבתי אותך.
