[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי פרל
/
מיתה

תזמון השעון לא תמיד מדויק, ומשום שכך אינו נוטה חסד. שאלמלא
כן, היה מר גרוס יוצא כבכל בוקר בשעה שמונה מביתו, נכנס
למכוניתו הירוקה ונוסע למשרדו שבצפון העיר. אך כאמור, אפשרות
זו היא בגדר אותם משחקי "אילו", המאריכים את הזמן ומעוותים
אותו, והרי כולנו יודעים שבמערכת הייחוס בה אנו חיים מר גרוס
כבר מת מזמן.

את אופן המוות, סודות האנטומיה, נותיר לרופאים להסביר. כי אין
האדם האבל מבדיל בין טביעה לבין חנק. נגלה רק שמר גרוס נרצח.
בשעה שמונה וחמישה, כשכיוון הלה את המפתח האלקטרוני לקולטן
החנייה, כיוון הרוצח את רובהו לעברו וסחט את ההדק. היה זה רובה
סער ישן, אך אפקטיבי ודי היה בירייה אחת לחסל את האדם
השברירי.

זה המקום לספר מעט, ומוטב מעט ככל הניתן, על מר גרוס, שכן חייו
היו מסעירים רק במותו. הוא נולד וגודל בארץ לזוג הורים יקים,
שתכננו את מסלול חייו עוד מלפני לידתו. הוא חונך בתנאי מעבדה,
ללא חברים, חוגים או אירועי חברה. רק עם אם שתלטנית ואב
תובעני. אלו שהכירו אותו צחקו עליו, שכבר בגיל שש החל ללמוד
משפטים. אך למרות החינוך הנוקשה, ויש האומרים בזכותו, הילד
הבישן והמתבודד גדל והצליח בחייו, ובאותן שניות לאחר שנורה,
יכול היה לחשוב על ביתו המרווח, על אשתו היפה, על שני ילדיו
וכמובן על משרדו הגדול ששירת רבים משועי העם.

אך איש לא ידע מה באמת עבר בראשו של מר גרוס ברגעים אלו.
וייתכן שכך עדיף, שכן אסור לחטט במחשבותיו האישיות של אדם,
מבלי שיתיר זאת, והרי את רגשותיו הקפיד להסתיר. ועם זאת, כולם
ניסו להיכנס לתוך עולמו של הנרצח, להעלות השערות - מה חשב, מה
רצה. לא רק המשטרה, אלא גם העיתונות וחברי המשפחה. המקרה הפך
לכותרת בעיתון, לנחלת הכלל. את זכותו לפרטיות איבד במותו.
ואולם, האם באמת יש צורך לשאול. הכיצד יעזור "למה" למשפחה
שכולה. האם לדעת "איך" יירפא מכאובים. תמיד קל יותר לשאול מאשר
לפעול, קל וחומר במקרה זה.



ההלוויה הייתה צנועה, ורק מעטים השתתפו בה. מייקל פריטצ'רד אמר
פעם "לא משנה כמה עשיר תהיה, כמה מפורסם תהיה ובעל עוצמה.
כשתמות, גודל הלוויה שלך יהיה תלוי במידה רבה במזג האוויר".
האם מה שמשאיר האדם בעולם, תלוי במזג האוויר. כנראה שכן, ועם
זאת, רק מעטים מבטאים זאת בקול.
רוב הנוכחים היו עיתונאים, השאר היו בני משפחה או חברים
קרובים-רחוקים. קרובים, מכיוון שנדמה שהיו שם מעולם, ורחוקים,
מכיוון שלא ברור למה היו שם מלכתחילה.

חיה גרוס החלה לשאת את ההספד - על בעלה, על מעשיו, על הישגיו,
על כל מה שהיה "צריך" לנאום עליו. את הנוסח, היא לא כתבה
בעצמה. היא אמנם ניסתה, אך לאחר שעות של כסיסת ציפורניים
(ולעיסת עטים), היא נכנעה והורידה נאום מוכן מהאינטרנט, כיום
ניתן למצוא הכל בגוגל, אפילו נקרולוגים.
לאחר ההלוויה, היא ביקשה להסביר לעצמה את התנהגותה, ונכשלה. כי
מי יודה בפני עצמו, שהוא לא חש אבל, אלא פחד. חיה גרוס לא יראה
מהמתנקש, ואפילו מהמוות לא חששה. היא פשוט פחדה לחזור הביתה
למיטה ריקה.



תמי התעוררה בבעתה מהשינה. היא התנשפה במהירות, וניסתה להרגיע
את עצמה בקול, "תמי את בת שבע-עשרה, בגיל הזה כבר לא מפחדים
מסיוטים". אבל חיזיון הלילה לא הרפה ממנה. רק לאחר דקה, הצליחה
להסדיר את נשימותיה ולהדליק את האור. תמי לא הייתה מורגלת
בביעותי לילה שכאלו, היא תמיד חשבה שבבית שלה, במיטה שלה, היא
לעולם לא תוכל להרגיש מפוחדת. אך החלום המדובר, היה מיוחד
במינו.

בחלומה היא עמדה באמצע בית קברות, בגשם זלעפות, בעוד אדם כלשהו
הובא למנוחות. אך לא היה זה טקס קבורה רגיל, שכן לא היה שם
איש, והגופה ריחפה אל הקבר בכוחות עצמה. היא ניסתה לראות את
פני המת, לזהות אותו, אך ככל שהתקרבה אליו, כך הוא נראה לה
יותר ויותר מטושטש, כאילו היה רק אשליה אופטית. גם לאחר שהגויה
שקעה בחן לקבר, שהוכן מבעוד מועד, גם אז לא הצליחה להבין מי זה
היה, ומה קשרו אליה, שכן על המצבה לא היה רשום דבר.

גם ביום שלמחרת, הסיוט תקף אותה. וכן בשני הימים העוקבים. היא
לא רצתה לספר אותו לאיש, מאחר שחשה, שחלומות הם הדרך של האדם
לדבר עם עצמו בפרטיות, ולמעשה החלום טומן בחובו כתב סתרים, שרק
הוא מסוגל לפענח. אך עם כל כלי ההגיון והמחשבה, לא הצליחה לפרש
את החידה בחזיונה.
ובכל זאת, בכל פעם שהרהרה בו, היא לא יכלה להשתחרר מתחושה של
רחמים כלפי המת. לראשונה בחייה, היא הרגישה משהו שלא הצליחה
להסביר באופן שכלתני, שהרי היא חסה על אדם, שאינו יכול לרחם על
עצמו.



חיה לא יכלה לעמוד בכך יותר. כשכך מתייחס לגידול שני ילדים,
התרוצצות בין מקומות עבודה אפשריים והתעסקות בכל הפרטים
הטכניים של מות בעלה - להתקשר לאנשים, לפרסם מודעת אבל (מוות
בעשרה תשלומים), למסור את חפציו ועוד. היא הרגישה שהיא קורסת,
שהמציאות טופחת על פניה, שבמקום להתמודד עם אובדן המת, היא
צריכה להתמודד עם החיים. היא הייתה חייבת לקחת מנוחה, וכשלב
ראשון החליטה להעסיק שמרטף לילדים בשעות אחר הצהרים.

הבחורה שהגיעה לראיון נראתה נחמדה למדי, אולי קצת יותר מדי
צעירה, אבל בהחלט מתאימה לעבודה עם ילדים באופייה. לא היה לה
ניסיון של ממש, אבל לחיה לא היה זמן לברור. רק דבר אחד הפריע
בה, וזה היה הדרך שבו היא התייחסה לנסיבות המצערות של הצורך
בשמרטף - למותו של מר גרוס.



"מתי הוא מת?" שאלתי.
"זה לא מעניינך. בכלל, תדאגי לא להזכיר זאת ליד הילדים", היא
השיבה.
"אבל זה קרה לאחרונה, נכון?".
"לפני שבועיים, אבל תעזבי את זה".
"ואיך הייתה הלוויה? בוודאי גדולה לאדם במעמדו."
"קטנה, בעיקר משפחה. תביני, לא היו לו הרבה חברים קרובים."
"ואיך היה מזג האוויר?"
"גשם נוראי, הרס את כל הלוויה".

התרגשתי, חשבתי שאני מבינה הכל, שהגעתי לפתרון המיוחל. במקום
להתמקד בפרטים הקיימים, הייתי צריכה להתמקד בפרטים החסרים. אך
האמנם העו"ד העשיר, הוא האדם שמתרוצץ כבר שבועיים במוחי, האדם
המסכן, האלמוני המת? הכיצד? דמיינתי אותו כחסר בית, החי
ברחובות, והרי הוא חי בוילה באחת השכונות היוקרתיות במרכז
העיר, ומחזיק במשרה רמת מעלה. אבל בכל זאת, לא יכול להיות שזה
לא הוא, כל הפרטים מתאימים. לפני יומיים עוד חשבתי לפנות
ליועצת בבית הספר, לספר לה על החלום, לקוות שהיא תבין ללבי,
ולא תראה בי משוגעת. ופתאום היום, במהלך ראיון עבודה סתמי,
מצאתי את המקור לכל. גמרתי בלבי לקחת את העבודה הזו, להבין
מיהו אותו מר גרוס.



כבר חודש עבר מאז שכרתי אותה. והנערה הזו, היא מצליחה היטב.
הקטנה שלי כבר לא בוכה והגדול חזר להכין שיעורים. היא מספרת
להם סיפורים במיטה כל לילה, כמו אבא שלהם... אני כבר נכנסתי
למעין שגרה. כל יום אני קמה, קוראת עיתון בבוקר, יוצאת לעבודה
החדשה שלי, חוזרת תשושה ונופלת בחזרה למיטה. כל יום בדיוק אותו
הדבר. אותו אוכל, אותם בגדים, אותה עבודה, אותם ילדים, אותה
מיטה ואפילו אותו עיתון, האותיות פשוט מסודרות אחרת.

ולמרות הכל, אני חשה לפעמים אשמה. את פרצופו של בעלי אני
זוכרת, אבל את הצחוק שלו כמעט הספקתי לשכוח. לא התאבלתי עליו
באמת, פשוט המשכתי הלאה, כאילו שמדובר בעוד משבר. עכשיו כבר
מאוחר מדי, כל צער ויגון שארגיש עכשיו, יהיו לניסיון להכות על
חטא. אני אגואיסטית, האין כולם כאלו?



בשבועיים האחרונים, מאז התקבלתי לתפקיד, התחלתי במחקר איטי
ומעמיק על מר גרוס. כל פעם אחרי שהילדים נרדמו, או כשהיו
עסוקים במשחק, גיליתי עוד ועוד על האדם בחלומי. הספקתי לקרוא
את כל הכתבות (חיה שומרת אותן בשידה ליד המיטה) ולהסתכל על
האלבומים המשפחתיים. אפילו הצלחתי להשיג את התיק המשטרתי על
החקירה, דרך אבא של שמרית, החברה הכי טובה שלי.

אך מכל פרסי ההוקרה ותעודות ההצטיינות לא ניתן ללמוד הרבה על
אדם. גם לא מעיתונים צמאי דם, ואפילו לא מתמונות משפחתיות
מאולצות. החלטתי להבין מיהו, דרך העזר שכנגדו. התחלתי לשאול
אותה שאלה פה, שאלה שם. למדתי על הרגלי החיים שלהם. על כך שהוא
עבד קשה וחזר עייף כל יום, ולמרות זאת הספיק להרדים את בתו, על
כך שהוא לקח את משפחתו לטיול בכל שבת ועל כך שעשה עבודת
התנדבות במעון לקשישים. וכן גם על שהזניח את יחסיו עם אשתו,
שהילדים נשארו הדבר היחיד שקשר ביניהם, והם אפילו שקלו להתגרש.

רציתי לדעת הכל, אבל לא ידעתי למה.



רק חודשיים חלפו מאז קיבלתי אותה לעבודה, ואני כבר חושבת לפטר
אותה.
כל פעם כשאני מסתכלת בתמי, או כשהיא מסתכלת בי, אני מרגישה
מעין האשמה בעיניים שלה. כאילו היא מנסה לומר לי, שאני נוטשת
את בעלי, או אף יותר חמור, שאני הובלתי למותו. אני מנסה להמשיך
הלאה, והיא חוסמת את דרכי. חשבתי לצאת שוב, אולי למצוא לי אחר.
אך היא, במבטה הרושף, בתנועות גופה רבות המשמעות, בעווית הקטנה
שסימנה עם פיה, עצרה אותי. יש הבוחרים את גורלם, ויש כאלו
שאחרים בוחרים אותו בשבילם. כשניסיתי לבחור את גורלי שלי,
סיימתי אלמנה, אולי כדאי שאקשיב לעצות של אחרים.

ועדיין, מדי פעם חוזר אליי זיכרון נושן, של שנינו ביחד. בדרך
כלל לא מדובר בזיכרון נוצץ, מאירוע חשוב או נשף חגיגי. לא תמיד
מדובר בזיכרון טוב, או רע או בעל משמעות. סתם זיכרון, משהו
שקרה והמח תיעד. ארוחות משפחתיות ביום שבת,  טיול עם חברים
לצפון ולפעמים אפילו הנחירות שלו במיטה.
אני זוכרת, איך כשהייתי עצובה והתקשיתי להירדם, הוא כרך
זרועותיו סביבי ולחש שיהיה בסדר, ואיך כשהגדול חזר מאוחר, הוא
הכין לי תה, ושנינו חיכינו ערים.
הכל כל כך מסובך עכשיו, אפילו שזיכרון יותר טוב ממציאות.
זהו זה, החלטתי, אני הולכת לקנות מיטה חדשה!




סופסוף מצאתי את המטרה, שלשמה אני כאן - במקום הזה ובזמן הזה,
עם החלום הזה, שעדיין מקיץ אותי מדי לילה. גיליתי מהו הייעוד
שלי, או יותר נכון בחרתי בו. אני רוצה שאנשים ידעו מיהו מר
גרוס. אני עדיין לא יודעת מה בדיוק אני רוצה שידעו, או איך
ידעו. רק שאני לא יכולה להשאיר אותו לבד, ללא זכר. הוא ייעלם.

בגלל זה אני מקריאה לילדה סיפור כל ערב ואני הולכת עם הילד
לגינה כל יום. כדי להזכיר להם את אבא שלהם.  בגלל זה אני כותבת
עליו שירים, בגלל זה אני מנסה לארגן קרן על שמו. אבל יותר מכל,
ואף על פי שאיני רוצה להיות פולשנית, אני עוזרת לחיה להבין
ולזכור, גם כשהיא מעדיפה אחרת.

ועכשיו, כשנותרה לי רק פסיעה קטנה כדי למלא את ייעודי, החלטתי
שלא לעשות אותה לבד. גמרתי בדעתי שלא לחיות עוד עם השלד בארון,
שעליי לחלוק את שליחותי. סיפרתי לשמרית הכל. אבל היא הייתה
בטוחה שנכנסה בי רוח שטות, "מדוע לרדוף אחר אדם מת, ועוד אחד
שאת לא מכירה". בכל אופן, היא הבטיחה לעזור, למרות תקופת
המבחנים וטקס הסיום הקרב ובא. כל אותם דברים, שפעם היה לי אכפת
מהם, ועכשיו הם רק הבל עבורי.



חזרתי לרקוד, כמו בימים ההם. גיליתי מחדש את הסמבה והרומבה, את
הפאסודובלה ואת הצ'ה צ'ה צ'ה. אפילו התחלתי לצאת ולבלות קצת עם
החברים הישנים (גם אלו שכשלו בעת צרה). המצב בעבודה נרגע, הבית
שקט ונדמה כאילו כל העולם התרגל למצב החדש. כמעט חזרתי לשגרה.
כמעט...

את תמי השארתי. אני צריכה את הטפות המוסר השקטות שלה, כדי
לסבול. ואני צריכה לסבול, כדי להרגיש טוב עם עצמי. זהו חלק
מהקיום האנושי. יתר על כן, אני מפחדת למה שיעלה בגורלה, אם
אפטר אותה. היא כל כך נקשרה לכולם - לי, לבית, לילדים ובאופן
מסתורי גם לבעלי.
עולים בה כל מיני רעיונות משונים לאחרונה, כמו להקים קרן על
שמו או לארגן טקס לזכרו במתנ"ס. בקצב הזה, היא עוד עלולה לכתוב
עליו ספר.

מדוע, כשאנשים מתים, הם משאירים את הטיפול בהם לחיים?



כבר ימים רבים שאני ממעיטה לאכול. אין לי עוד כוח. מבוקר ועד
ערב, אני רק עסוקה בליקוט של עוד תמונה, ועוד סיפור. אני
חייבת, הטקס לכבודו ייערך בשבוע הבא. כל בני משפחת גרוס יגיעו,
וגם מספר ידידים, ושמרית גם הבטיחה, אם כי היא אינה מקיימת
הבטחות בזמן האחרון. כמעט הכל מסודר. כמעט...

אמא ואבא שלי מודאגים. הם אומרים שמצבי נורא, שעליי לאכול עוד,
שכולי חיוורת. הם גם מאוכזבים מהציונים שלי בבי"ס, ומההידרדרות
במישור החברתי. פעם אחת, הם רבו איתי, אמרו שאני צריכה להפסיק
לעבוד אצל משפחת גרוס. אני לא יכולה להאשים אותם, אפילו אני לא
יכולה להסביר את עצמי. אבל אני יודעת, שאם אמשיך קדימה בדרך
שבה בחרתי, אגיע אל פסגת השאיפות של כל אדם, הלא היא המטרה
לקיום.



ישבתי בקהל כשהכל קרה. תמי עלתה לבמה, והחלה לנאום, ופתאום היא
התעלפה. ואז הכל חלף למול עיניי, המוני האנשים שהקיפו אותה,
והרופא שניסה להנשים, והאמבולנס שהגיע באיחור. וכל הזמן הרעש
הזה, הרעש הלבן, שלא מאפשר לך לשמוע שום קול אחר. שמקיף אותך
מכל כיוון, ולא מאפשר לך לנשום. הרגשתי כאילו אני בתוך גופה של
תמי, כלואה.

מיהרתי לנסוע לבית החולים. בדרך התקשרתי להורים שלה, הם מלמלו
משהו ואז הבטיחו שיגיעו בהקדם האפשרי. נכנסתי פנימה, ושאלתי
למיקומה. הפנו אותי לטיפול נמרץ, ומשם הפנו אותי לאחד מחדרי
הניתוח. אמרתי להם שאני קרובת משפחה, אז הם נתנו לי לחכות
בחוץ. ובינתיים כל הרופאים רצים סביבי, אחיות נכנסות ויוצאות
מחדרי הניתוח, והרעש הזה שלא נפסק.



חיה גרוס ישבה על ספסל בפארק. כבר לא מפוחדת. היא התבוננה בעלי
העצים השורקים בנועם, וכל אשר רצתה היה להרגיש את הקור, שמביא
עמו הרוח. אך הוא בושש לבוא, אולי בגלל עורה שנעשה עבה עם
השנים, ואולי מכיוון שהרוח נגמר.

ושוב הזיכרון הבזיק במוחה, כאילו היה הוא קלטת וידאו נושנה,
מהסוג שרץ קדימה ואחורה וקופץ באמצע. מתחיל ביום שבו מתה בפעם
הראשונה, מיריית רובה, וממשיך למותה השני, ממחלת דם נדירה.
עובר בין ההלוויות התאומות ונרטב.
ואז חוזר לחדר ההמתנה בבית החולים ומשתהה, מתבונן על אלמנה
היושבת חרש בפינה ועל זוג הורים המקבל את הודעה על מות בתם.
תוהה על טיבה של הסצנה, מנסה להתמקד בהורים, לדלות מהם צילום
של בכי קורע לבבות. אך הזוג נותר אדיש, כאילו ידע שזה יקרה,
ואולי באמת ידע, והזיכרון אינו מצליח בשליחותו.
אך הנה, משהו מתרחש שם לבטח, האלמנה נעה ממקומה. היא ניגשת אל
מיטת החולים, בה שוכבת כעת גוויה, ולראשונה בחייה, ויש שיאמרו
במותה, מורידה מעצמה את מסכת האבל, כדי לתת נשיקה אחרונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שמביט בי
מאחור לא יודע
מי אני.

מי שמביט בי
מלפנים רץ ממש
מהר.


ההיא שמבקשת
תרומות לניתוח
פלסטי אבל אף
אחד לא נשאר
מספיק זמן כדי
לראות מה היא
רוצה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/8/08 22:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי פרל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה