הייתי הולך בימים ההם
באבנים ובשכונות
בחומות
עולה במגדלים יחף

מוריד נפשי משדות מוחי ורוחי
עד קצות האצבעות
והיו האבנים מדברות בי
מילים

נוגעות בנגעים בחותמים
מטביעות בי מאש להט
ברזלים סימנים וסמלים
מלובנים

מסמנים של מי ולמי
על עוולות
ועל קריות יפיפיות

זוחלות וזורמות שופעות רחשים
מכפותי עד ראשי
לופתות
ואני נמסר ומתמסר
ותמסמר
ומצטמרר
ומוסר
בדין
אותי

דן ומתדיין על מראה
מוסתר
וזה שלא הובהר דיו
ולא נכתב בדיו
כל היותו

כדוד ואוריה
ובת שבע
והכבשה והנביא

ואני עושה
בנפשי עד תום
דינם מפרט ופורט
מפרק לפרקים
חלקים דקים

ולא מסכים

כאן אסכם
ואשאיר לסוף
את שלא נאמר מפורשות

היות וכך או אחרת
ממשיך והולך יחף מהרהר
ומערער הכיצד יתכן
על הקלות הבעלות
והחמלה והעוולות
ואין סוף למראות
הכבשים השותקות ועולות
מזבח לזבחים

ולנטבחים

ורואה

תפילות ושבחים
קול המואזין
ומי שהאמין
הלך עטוף
בגלימות אלוהים
כצבע האדמה החומה

היו באבנים הללו
כלואים אסירים
הרגעים שסופרים לא כתבו מחשש כי יושלכו לבור
מזה החור אני פודה
מראות והם עולים מניחים כללים
ומתפשטים בתוכי
אחרים עד רואים
רגעים ערומים

זה שאמרתי והפכתי
בראשי שיהיה ברור
בת שבע האורבת כארנבת השדה
אוזניה זקופות
עכשיו עומדת
במרפסת ממתינה
למלך בשר ודם
יזום זממו בגופה
ועוד אז לא נולדה פמיניסטית
מתריעה בשער
רק נביא זקן
מהסס משלים על כבשים ודלים
וגזלה
והיא מה זכרה בזה הערב
להט זקפת המלך בגופה
שניזרע שלמה המלך
מזה המעשה

ולא חדלו לומר כי הוא החכם באדם
ובקצה הארץ
איש-ה
אוריה
ההולך אל מותו
והיא עסוקה בתשוקה
שם היה אפשר להרהר על המיתה
בחרב נחתך או חנית נעוצה
בטרם יצאה נשמתו
בקריאתו הנשא שמה
שב וכותב מחדש את דברי הימים
ומוסיף זיכרונותיי
פרטים שלא פרטו על היתר נביאים
זיכרונות ירושלים
הנוספים