באיזו קרקע נתמכות כעת כפות רגליך?
ומה עושות אצבעותיך?
אני קנאית לאוזניים ששומעות אותך, שסופגות אותך דרך צליליך
אני מתרגשת מכול דבר שאצבעותיך אוחזות בו
ובינתיים, בינתיים אני מביטה בך ובתנועותיך ובהבעות פניך.
ועיניי מדברות אליך. מספרות לך-
כמה אני רוצה אותך.
משאלת לב קטנה הייתה לי, שגם הפעם השלג יביא אותך אליי
מצוידת במשאלות לב קטנות, בכמיהות, בתפילות, בתשוקות ובערגה
גדולה להשביע תשוקותיי.
להשביע תשוקותיי איתך.
ואין איש שירגיש אותי ואני נותרתי לבדי, מרגישה את עצמי.
מחכה שהליריות תתחלף בציניות
אך הריכוז הלירי חזק כול כך, חזק ומכניע.
מכניע כמו האמת שבך. יסוד האמת שבך שנוגע בי ומכניע אותי יותר
מכול מילים.
אני מתפוצצת
ורסיסי בשר
ורסיסי תחושה
ורסיסי תפילה
ורסיסי תשוקה
מתפזרים אך אינם מגיעים אליך, אינם פוצעים אותך.
או שמא אני טועה?

מילותיי כפתיתי שלג יקירי, רכות, קלות, לבנות, טהורות, זכות,
מרחפות באוויר, מחפשות את הדרך אליך
ובסופו של דבר הן נוחתות על הקרקע ו...
מתפוגגות או...
נערמות או...
נוגעות או...
לא