- אליך?
- כן, אפשר
- אבא שלך בבית?
- לא. כן. אבל הוא יוצא עוד מעט.
- טוב.
- יאללה..
- ביי. ביי.

השיחה נותקה.
שתיים עשרה עשרים ואחת. נותרו שלושים ותשע דקות עד שתגיעי.

כשנופלים קסאמים, הלב שלי קופץ. נהיה לי לב חלש כמו ענן. שתי
דקות לוקח לי להסדיר את הנשימה. שתי דקות ארוכות של פחד על
החיים. עכשיו נותרו לי שלושים ותשע. שלושים ושמונה.

אם זה לא ילך, אם זה יבלבל אותי או יברא מועקה, את תלכי. זה
נסיון ראשון מזה חודש וחצי שאראה את זיו פנייך, עטופות
געגועים, נמשים נצחיים, אף חמוד, שפל. כל תיאורייך שייכים כעת
לך. לך ולמי שתבחרי. לא לי.
אני מקווה שנעבור את המחסום. שיתנו לנו להיכנס לארץ המובטחת.
אני מקווה שלא אעמוד שם ואגיד לך, קחי את הנמשים שלך, ותחזרי
הביתה. שלך.

שלושים ושלוש דקות. אלוהים, אני איטי.

להתגלח.
להתקלח.
להתיז בושם שונה מפעם.
ללבוש משהו מרתיע. מעצמי.
שמונה דקות.

עכשיו רק נותרה שאלה.
מה? אני אשאל אותה איך היה?
טוב לך עכשיו, ילדה?
את שלמה? את... את, כמו שתמיד רצית להיות?
חמש דקות.

- כדאי אולי שתתעכבי איזה רבע שעה, שאבא שלי ואחי יסעו.
- ביי. ביי.

תמיד את אומרת פעמיים ביי. זה נעלם בפייד אאוט כזה, חצי
מלנכולי, חצי אופטימי. הביי הראשון הוא עדין, כמו הקול שלך,
נחוש אך מפוחד. הביי השני הוא.. עוד יותר עדין. כמו בולע את
עצמו פנימה, אל תוך הלשון שלך, ומסתיים בלחישה. לאט לאט זה
נגמר.
בניגוד לאיך שאת מסיימת שיחות, הפרידה איתך דווקא ברורה.
שתי דקות.

לעיתים אני חושב אולי נרדמתי. אולי נרדמתי מתישהו באזור ספטמבר
אלפיים ושתיים. שקעתי בחלומות רטובים, בסיוטים. מוכה ירח
הלכתי, מדי פעם התהפכתי. עשרים עונות שקעתי בשינה עמוקה. עמוקה
מדי.
אחת-עשר בינואר, אפס שמונה. השעון צלצל.

אחת.