שורדים שכמונו

על אי חסר רחמים
פלסנו דרך,
בסבך העצים
מההר הגבוה
אל החוף.

קוששנו
          ענפים,
                   קלפות עצים,
            כפות דקלים  
למדורה גדולה.
פרשנו
         סדינים לבנים,
                  יריעות פלסטיק
                        רשתות זוהרות
לאותת למצילים  במסוקים:
"אנחנו כאן", באש ובעשן .

מגידה  צועניה
בפה חסר שנים ולשון ורודה,
צורם, חורק קולה:
"זו החלמה זמנית בלבד"
בכדורי הבדלח היא רואה  
עדני כאב ושכול
בתם ההתאוששות.

והערב, החלטה קשה
עומדת על הפרק:
להשאר ולהמשיך לכאב,
או לוותר, ולהמריא,
להינצל משרידותי.