זהו סוף הסיפור בשבילה,
היא כבר לא תקשיב לזה.
היא רק נתנה מעצמה,
ולא קבלה חזרה,
וזה הכאיב לה יותר ויותר.
האנשים שהכירה לא היו אמיתיים בכלל,
חלקם עשו עצמם חבריה,
אחרים בכלל לא ניסו להגיע אליה,
ביחד כולם רק צחקו, לעגו, והשפילו את שמה.
כל ערב בכתה,
נכנסה לחדרה,
סגרה אותו ולא רצתה שאף-אחד יתקרב אליה.
היא רק רצתה לאהוב,
ולהיות נאהבת,
היא לא קבלה את זה,
ואולי עכשיו מישהו מצטער שהיא נעלמה.
היא כבר לא תהיה,
לא תישאר, ולא תחווה את הדברים השמחים,
ולא העצובים,
לא יכאב לה יותר.

פזמון:
תמיד ניסתה לחשוב על המחר,
ובכל יום שעבר,
הרגישה אותו-דבר.
היא כבר לא עמדה בזה,
כ"כ כאב לה,
היא רק בכתה,
הרגישה לבדה.
אפילו גבר שרצתה,
העדיף אחרות, או להישאר עם חבריו.
לא האמינו בה,
רק צחקו עליה,
והיא רק שנאה את עצמה,
ושיר זה הוא זיכרון שלה.

היא רק רצתה לאהוב,
ולהיות נאהבת ממנו,
ולא קיבלה.
תמיד חשבה על העולם הבא,
חשבה על אותו היום שיפסיק לכאוב לה,
שתפסיק להרגיש בודדה.
כל-פעם פחדה לצאת מביתה,
פחדה לראות אותם אנשים שפגעו בה,
פחדה להכיר אנשים חדשים,
והתפללה שלא יפגעו בה שוב.
פזמון:
תמיד נסתה...