יש משהו מאוד מיוחד בלכתוב מכתב. משהו עם ריח של פעם. סתם
מכתב. על נייר ועם עט. לכתוב למישהו, למישהי. לכתוב. היום, עם
כל הטכנולוגיה זה אפילו קסום. שום מייל לא יוכל להשתוות לפתיחת
מעטפה וחספוס הנייר. דיו העט היבש. תחשבו על אותו חבר או חברה
אשר אליו מיעדים אתם את מכתבכם. לקבל מכתב שאין הוא מן הבנק או
חשבון הארנונה זו חוויה מחזקת ומרגשת. לקבל מכתב מחבר קרוב. זה
אומר הרבה. מישהו השקיע בי יותר מכרגיל. לקחת עט ופיסת נייר,
ולכתוב, טיוטה אחת, טיוטה שנייה, להעתיק לנקי. זה נראה טוב?
לקרוא שוב. לזרוק לפח. להוציא מהפח, לקרוא שוב. להעתיק לנקי,
לשנות, לכתוב מחדש. המשמעות היא גדולה. אני הייתי רוצה לקבל
מכתבים. מוצא את עצמי לא פעם פותח את תיבת הדואר במן ציפייה לא
רציונאלית שמא הפעם טרח מישהו בשבילי. ובהתאמה מוצא את עצמי
מתאכזב מחדש בכל יום. לכתיבת מכתב מצטרפת גם חדוות היצירה. אני
מוצא מידה של חיות בכתיבת מכתב. זה מעניק תחושה של אנושיות.
אני בן אדם, מרגיש, חושב, כותב. לא משנה למי תכתוב ובאיזה נושא
תעסוק. בין אם תחלופת רעיונות אידיאולוגים או כתיבת מכתבי אהבה
- תחושות יצריות יציפו.
בעצם, הרשו לי לתקן, זה כן משנה מה תוכנו של מכתב ולמי הוא
מיועד.
בכל אשר נוגע הדבר לכתיבת מכתבי אהבה, כל אותן תחושות אנושיות
מתעצמות פי כמה.
וכאן, אשתף. יש קושי עצום. כשאתה מדמיין אותה ברוחך, ותחושות
עזות סוערות בך, מעיפות אותך לכיוונים שונים, מטלטלות את
נשמתך. אתה תוהה, ושואל את עצמך, איך אפשר להעביר את כל
התחושות הללו לדף? איך אפשר לתרגם למילים? רצף מחשבות קטוע
ומבולבל, כל כך הרבה דברים לומר, כל כך מעט דרכים. ומה אכתוב?
ואיך? ואין אני רוצה להיראות מעורר רחמים. אני נראה מעורר
רחמים? עולם ציני ואכזר ריסק את היכולות האנושיות הכי בסיסיות:
לומר - אני אוהב אותך, מבלי להרגיש תחושת זרות מעצמך. את הכנות
היפה כלאו ובמקומה הביאו ריק. רציתי לומר: אני אוהב אותך -  זו
גם אמירה.
מכתבי אהבה... לפני מספר שנים כתבתי אחד. קצר היה ומנוסח
בעילגות. החיפזון ניכר היה עליו, אך לא בגלל אותו חיפזון היא
סירבה. לא הספקנו באמת לדבר על הסיבה. אך למעשה, לא הספקנו
הרבה דברים נוספים. אך אל נא נגלוש מן העניין.
זמן. הזמן הוא מרכיב חיוני והוא משחק בי באכזריות שאין
כדוגמתה. פחדים אשר טבועים בנו עוד משחר קיומינו כבני אדם
חושבים מציפים אותי כבן אדם חושב. עוד לפני המחשבה על כתיבתו
של מכתב. כי הרי בעצם זו עצם הפנייה אליה. ולזמן יש זמן, לא
אכפת לו, הוא לא הולך לשום מקום. ולעומתו היא אולי תלך גם תלך.
ואותה התמהמהות, ששבועות וחודשים ארוכים יכולה היא לקחת, אין
היא מבוססת על דבר מלבד אותם הפחדים. אני לא בין המעיזים, אותם
מעריץ אני. לא, אני מכור. מכור להתבשלות הזו על אש קטנה, מביא
את עצמי לרתיחה, מוריד את הלהבה ומבשל על אש קטנה. יכול אני
למשוך את רגשי האהבה האלה זמן בלתי מוגבל. ובכל פעם שנפגש, אם
במקרה ואם לא, על קצה הלשון הדברים יעמדו, ושם הם גם יישארו.
והזמן ממשיך לשחק בי כצעצוע, ולה אין מושג. ומכאן, אותו פחד
מדחייה ממשיך להניע אותי. כן? זה הפחד? הרי אין כאן עניין עמוק
יותר? אני יודע שיש. הפחד לפנות, ולהביט לה בעיניה ולפרוש את
מחשבותיי ורגשותיי - זה הפחד. שוב? זה לא הפחד. מה הוא הפחד
שמקפיא אותי? אני יודע מה הפחד, הפחד הוא פשוט, קטן ואמיתי -
הפחד שהיא תגיד כן.
מידה של אומץ ותעוזה נדרשת עכשיו. הפחד בעינו עומד, אך האמצעי
השתנה. טוב אני יותר בלהביע את עצמי בכתב. אולי אכתוב מכתב?
אכתוב מכתב. היש דבר רומנטי מזה? הרומנטיקה עברה מן העולם גם
כן. לצד האמיתיות, הכנות והאהבה הפשוטה, עברה גם הרומנטיקה.
אבל, נדמה לי, שבכוחי יש להחזירה, להחיותה, להעלותה מחדש. ולא
רק בכוחי לבדי. חי אני בין קבוצות קבוצות של אנשים אנשים
שעדיין מחשיבים אנושיות טובה. ואהבה היא תכונתה הנעלה של
אנושיות זו. רומנטיקה היא הביטוי. נשים בצד את הסלידה
מרומנטיקה אמריקאית, ונדגיש את הכנות הבסיסית הקיימת בכל מחווה
של אהבה. אכתוב מכתב.
ולפני פרשתי דף נייר ובידי החזקתי עט, ובניסוחיי נזהרתי,
ובמשפטיי הבעתי את כל אשר על ליבי. בכתיבתי איני חוסך, ומוסיף,
ומשנה, ומוחק, כותב מילה ועוד מילה. היד רועדת לעיתים קרובות,
הכתב לא תמיד ברור, אך אין זה משנה. בחירת המילים נעשית
בקפידה, רוצה להיות ברור, אך לא מאיים, לנסות להקרין את אותה
תחושת העדינות שברצוני להעניק. סיימתי. את חתימתי הוספתי.
מצאתי במגרה מעטפה צבעונית, את שמה רשמתי על גבה. הוספתי ציור
קטן וחסר משמעות. העתקתי לנקי את המכתב, קיפלתי את ארבעת
הקפלים ולמעטפה השחלתי. הדבקתי את שוליה והנחתי אל מולי.
זהו, תם ונשלם, אדאג שבקרוב היא תקרא אותו. ואיך אעשה את זה?
זה לא מעניין, או משנה, דרך חבר, אשלח בדואר, אבוא בעצמי ואגיש
לה אותו... והרי אין זה, האקט הזה, המסירה של המכתב כמו פנייה
ישירה היא? על מה כל הטרחה? עם מה ההתמודדות? מספיק (אזרתי
אומץ ולעצמי אמרתי) שלח את המכתב, אין זה משנה באיזה אופן.
שלח. תן לה להיוודע אליך. שחרר את עצמך. וכך, אחרי אין סוף
לבטים והתכתשויות עם נפשי, מצאתי דרך אליה, מכתבי מונח לה
עכשיו על שידתה, ליד מיטתה, והיא תמצא אותו ותקרא בו. ויהיה מה
שיהיה.
ועכשיו, ניגשתי לכתוב מכתב נוסף, לא משנה על מה ולא משנה למי,
על חלופת רעיונות אידיאולוגים עם חבריי לדרך, הרמתי עט ולקחתי
נייר אך נשענתי על מושב הכסא ונאנחתי. לא, אני לא באמת מצליח.
כי יש רק דבר אחד ויחיד שאותי מפחיד כרגע - הפחד שהיא תגיד
כן.

מחכה לתשובה,
יאיר