שלוש בבוקר
שתיתי הרבה, היו צ'ייסרים חינם בגלל הפסקת חשמל בפאב
אני קצת לא מאופס
אבל אני יודע שאני כל כך אוהב את כולם
מתוך ידיעה ברורה שכל אחד הוא בדיוק כמוני מבפנים
רק עם אינטליגנציה, תכונות וכל שאר המציאות שמסביב קצת שונים
אבל מה שנמצא בפנים זה כל מה שחשוב
ואין אף אחד רע
אולי קצת בורות ופחד שעלולה לעוות אינטליגנציה, תכונות ואת כל
שאר המציאות שמסביב
אני אוהב
לא למעשה
אני מתפוצץ מאהבה
רוצה לחבק את כולם
ויש לי כבוד להכיר אנשים טובים
אפילו אם זה זמני
זכיתי לאהוב


התעוררתי בבוקר עצוב, ריק, ישנתי רק ארבע שעות
אין זכר למה שמילא אותי אתמול בלילה
לא לשמחה ואפילו לא לאלכוהול
ולא לזה שלרגע הייתי מחוץ לגבולות שלי מחוץ להיגיון
אני כל כך מפחד למות
אני רועד מפחד מתחת לפוך למרות שהשמש זורחת בחוץ
אך התריסים מוגפים
אני חרד
ורק משהו אחד הפחיד אותי אף יותר
וניסיתי שלא לחשוב עליהם
אלו היו
החיים

חור שחור חור שחור חור שחור
עברו רק כעשרים דקות מאז הפסקה הקודמת
התחלתי להתנשם במהירות
ודמעות זלגו מעיניי ועדיין זולגות


ואז הן הפסיקו, ונשארתי ללא הבעה.

כבר הרבה זמן שאני מנסה לחשב מה יותר נורא,
דיכאון או האדישות שבאה בעקבותיו.
הדיכאון כבר ידוע לכל ב"מעלותיו".
אך האדישות, מה היא?
היא כלום, אתה לא קיים, אתה לא חיי, אתה מת, אתה סתם, זה לא
משנה, לא איכפת לך, אתה לא פה ובטח שלא שם.

מה קורה כשאתה מתחיל להיות אדיש לדיכאון שלך?
מהר מאד האדישות שכביכול באה להציל אותך, בולעת את הדיכאון
ומשאירה רק את עצמה. מנתקת את הקשרים שהדיכאון יצר עם המערכת
שלך, מבודדת אותו במחיר כבד של אובדן הרגש.

אתה כבר לא בוכה, אתה רק נהיה יותר ויותר חסום ומנותק.
מבפנים אתה יכול אפילו להיראות דיי נורמאלי אבל זאת רק קליפה
שזוכרת פחות או יותר איך היית פעם, ומושפעת גם מאייך מצפים
שתתנהג.
אני חושב שאדישות הזאת באה לנתק אותך ממה שאתה כבר לא יכול
להתמודד איתו מעין עודף הרגשה.

כל עוד אתה מדוכא אתה יודע שיש משהו, או שאולי אתה מאמין, או
תולה תקווה שהמצב ישתפר, אולי היא תבוא ותעשה אותך מאושר.
הרבה אנשים איבדו את עצמם, נכנעו ועלולים לא לחזור לעולם מבלי
לדעת שהם איבדו או שאנחנו איבדנו, אותם, לתמיד ושזאת רק קליפה
שנשארה.