אחרי שנים
כמו במקרה
באמצע רחוב
הפנים המוכרות
הריח ששוב חוזר
זה הזיכרון, זה הגעגוע
למשהו שמת
והשאיר אחריו
שאריות, שמפחדות להניח לנו
ולכל אחד יש סיפור
לכל אחד, יש חלום שלא הגשים
האכזבה שבעיניים
העצב שבקול
הכול נעלם
במקריות של המציאות
כוס קפה, ושתיקה
ואינספור שאלות
שמבקשות לעלות על השולחן
כדי לרדת בקפיצה
יש את הפחד, יש את הכעס
דבר משלים דבר
כל אחד עושה את הבחירה שלו
כל אחד, הלך אל מקומו
בלי לדעת
על מה הוא ויתר, את מה הוא לקח
לעתים זה מובן, לעתים זה נשכח
ואז, כמו במקרה
מתגלה המציאות
מבעד הזיכרון, מבעד הגעגוע
הפנים הן לא אותן פנים
הקול קצת שונה
מה שהגשמנו, מה שלא היה לנו מעולם
פתאום מה שהיה, לא זכרנו אותו
כמו שהוא
בבית קפה קטן, באמצע העיר
מה שהיה, הופך למשהו ישן
שאי אפשר לקחת
אי אפשר להבין
מה רצינו אז, על מה אנחנו
חשבנו לוותר היום
כל אחד, נוסע אל חייו
הזיכרון משתנה, הגעגוע
הוא תמיד למה שהיה
לעולם לא, למה שיש
הפנים, מזדקנות
הקול משתנה
גם אנחנו הופכים,
למשהו בלתי ניתן להבנה
כל אחד עושה את הבחירה שלו
כל אחד, נוסע אל חייו, מגיע אל מקומו
זו זרות
מתוך זיכרון, מתוך געגוע