שבת בצהריים, שרון אומר שמאוחר כבר והוא לוקח אותי הביתה.
אני מסכימה, יאללה הביתה אני אומרת והוא מחייך עייף.
מגיעים, הוא שם מים, לא הרבה מים, בדיוק לשתי כוסות קפה קטן,
אין לו סבלנות הוא רוצה אותם רותחים מהר, גם אותי.
אני מדליקה את המערכת, אדית פיאף, הוא מסנן הצרפתים האלה
ומחייך, אני מסמנת שאני מורידה את החולצה, הוא מסמן לי קודם את
המכנסיים, אני ממושמעת.
אני מורידה את המכנסיים והתחתון הקטנטן הפרחוני שלי מצחיק
אותו.
הוא מערבב לנו סוכר בקפה ומחזיק אותו בקושי, אני מטיילת בין
הסלון למטבח לחדר שינה, יש שמש מבחוץ והיא צובעת את המרצפות
בחופש, אני קצת מדלגת, בסרבול שמצחיק אותו, הוא מניח את הקפה
תופס לי את התחתון מאחורה ומקרב אותי אליו בתנועה חדה, נעים לי
להרגיש שלו.
הוא מנשק אותי נשיקות קטנות על הפרצוף. מכבה את פיאף. מתיישב
על הספה לוקח שלוק מהקפה ומדליק סיגריה.
תשירי, הוא אומר.
נו בחייך אתה יודע שאני לא שרה, אני מנסה להוריד אותו ממני.
אני יודע. תשירי. יש לו הבעה מוזרה עכשיו של כאלו הוא רציני.
אני לא מצליחה להחליט איך אני אמורה להגיב, בסוף אני מחייכת
אבל חמוץ לי בפה.
הוא לוקח עוד שלוק מהקפה, שלוק גדול מידי, אני כמעט יכולה
להרגיש את הכוויה בלשון בעצמי, הוא אומר כוס עמק, כוס עמק,
הקפה המזדיין הזה. נו את שרה?
לא. עזוב אותי, בחיית ראבק, אתה יודע שאני לא.
שרה, אני יודע, ואת יודעת שאני שונא ללכת להורים שלך.
מה הקשר?
הלכתי לא?
הלכת, אני מאשרת.
אז תשירי, נו תשירי כבר. הוא עצבני עכשיו, האוזניים שלו נהיות
אדומות.
פתאום לא טוב לי בתחתונים האלה באמצע הסלון, אני לא זוכרת איפה
שמתי את המכנסיים.
אני הולכת בבית אבל לא כמו מקודם, השמש מציקה לי, אני מתחילה
להזיע. המכנסיים במטבח, אני לובשת אותם. חוזרת לסלון.
למה מכנסיים?
ככה.
תשירי.
עזוב אותי.
תשירי.
דיי נו.
תשירי, אני אומר לך.
מה יש לך?
תשירי כבר כוס עמק! הוא צורח.
אני מתחילה חלש.
אי.. שם.. בלב.. פרח מלבלב, פ-ר-ח מלבלב.
אי שם בלב.
הוא נשען אחורה. מביט בי בריכוז.
אני שונאת אותו.
פרח מלבלב. אי שם בלב
יותר חזק.
החברים שומרים עליו, החברים שומרים עליו
יותר חזק.
שומרים עליו, על גבעולו על עלעליו, לכן הוא חי עכשיו.
יותר חזק
אי שם בלב, פרח מלבלב
אני מרגישה את הבטן מתהפכת, והקול שלי מתחיל להישבר, אני
נאבקת,
פרח מלבלב, אי שם בלב פרח מלבלב, אי שם בלב.
תחייכי.
אני מחייכת - החברים נותנים לו אור, החברים נותנים לו אור
הוא מביט בי בסיפוק, בן זונה
החברים נותנים לו אור, ואם צריך
דמעה סוררת עושה את דרכה במורד הלחי, אני מתפללת שהוא לא
יראה,
עושים לו צל, לכן הוא לא נובל.
הוא רואה אז הוא מחייך יותר חזק.
אי שם בלב, פרח מלבלב, פרח מלבלב, אי שם
הוא קם.
אני שותקת.
אל תפסיקי הוא מאיים,
בלב, פרח מלבלב, אי שם בלב. יורדות לי דמעות וכבר לא אכפת
לי.
הוא מסתובב סביבי.
החברים משקים אותו, החברים משקים אותו,
הוא פותח לי את המכנסיים אני רוצה להתנגד אבל אין לי כוח.
החברים משקים אותו, כמעיין ביום שרב, לכן הוא מ-א-ו-ה-ב...
הוא מפשיל לי את המכנסיים על הברכיים ונשאר למטה.
הוא מסמן לי עם העיניים להמשיך,
הקול שלי חלוש, קשה לי לנשום
אי שם בלב, פרח מלבלב, פרח מלבלב, אי שם בלב, פרח מלבלב, אי
שם בלב אני שרה מהר.
הוא מוריד לי את התחתונים בעדינות, יותר לאט הוא לוחש, תשירי
יותר לאט
ה-ח-ב-ר-י-ם ש-ר-י-ם ל-ו ש-י-ר, ה-ח-ב-ר-י-ם ש-ר-י-ם ל-ו
ש-י-ר,
הוא תופס לי את הירכיים מאחורה ומנשק אותי. עמוק,
אני נאנחת. קצת.
אל תפסיקי הוא ממלמל לי בין הדפנות.
ש..ר..י..ם ל..ו ש..י...ר.
ע..ל   ד..ב..ש   נ..י...ג...ר   ו..ש..ד...ה   י..ס..מ..י..ן
ל..כ..ן   ה..ו...א    מ..א..מ...י...ן
אני כבר לא לגמרי יודעת איפה אני, הדמעות מטשטשות לי את החדר,

אבל אני לא יכולה להפסיק.
אי שם בלב! פרח מלבלב! פרח מלבלב!
אי שם בלב!פרחמלבלבפרחמלבלבפרחמלבלבאישם
בלבבבבבבבבבב.



הקפה שלי כבר קר,
אני שופכת אותו לכיור ומשפריצים לי הגרגרים לכל הכיוונים,
אני פותחת את הברז וזרם נקי מחזיר לכיור את הצבע הלבן.
אני ממלאה את הקומקום במדויק לשתי כוסות והשיש קר לי בתחת.
שתי כפיות גדושות של קפה שחור צונחות לכוסות זכוכית שקופות,
המים רותחים, אני שופכת אותם בעדינות ואז מפזרת את הסוכר
מלמעלה ומערבבת
שני סיבובים לצד שמאל ואחד לימין.
אני הולכת על המרצפות כל שתי מרצפות מדלגת על השלישית.
שתי כוסות קפה בידיים, העור שלי מקבל את החום.
שרון לוקח כוס ומביט בחלון אני נעמדת לידו, בחוץ הכל צהוב,
אוויר דחוס.
ברחוב יש אישה אחת עם כלב,  הכלב  מחטט בזבל והיא נאבקת איתו
מנסה למשוך אותו משם.