"אז מה את רוצה?"
שאל המטפל בנימה נעימה ולא מתחייבת, בעודו נשען לאחור על כורסת
העור הכבדה.
"בשביל מה הגעת לכאן?"
הוא ניסח את השאלה בשנית, מבטו מופנה אל הנערה הדקיקה שריחפה
בקצה הכיסא שמולו.
הנערה הייתה נסערת, זה ניכר עליה.
הגוף הזעיר היה כמעט מכווץ, הכנפיים מרטטות בעדינות ומשירות
בכל רפרוף ענן קטנטן של אבקנים נוצצים, ספק זהובים ספק
כסופים.

"הגעת אל העולם הזה כדי לשמח אנשים"
היא ענתה, במה שלא היה ברור האם היה לחישה עדינה או מתריסה.
"ואכן הצלחתי בכך.
הייתי תינוקת נפלאה, מקופלת בתוך עלי ורד אדומים בוהקים, עזים
ובעלי קצוות כסופים, שהיו נפתחים מדי בוקר אל העולם.
הייתי מביטה החוצה וכמו בתמונה, האנשים המשוטטים באותו גן היו
נמלאים ברגשות אהבה זה לזה, היו שוכחים מכאוביהם, היו מביעים
חמלה לעני, אהבה למשפחתם, ואצילות נפש זה לזה."

היא התרווחה לאחור אל הכסא, חצאית מעלעלי פרחים נשפכת אל מעבר
לקצהו

"גדלתי והצטיינתי גם בבית הספר לפיות.
בעפעוף עדין מעיניי הייתי מביעה חן רב, עד כדי כך שנסיכים
ונסיכות היו מביטים אחד אל השני ורוקמים סיפור אהבה שהיה מסופר
דורות אחר כך בממלכות רחוקות.
פרחים היו מרוממים ראשם עת הייתי פוסעת בשבילי גנים בשיעורי
טבע, ובהינף שרביט הצלחתי להפוך פשטידת תרד שרופה לעוגת קצפת
ודובדבנים, בשיעורי הבישול שהיו לנו."

"אחר כך נשלחתי אל העולם"
היא עוצרת ורוכנת אל קופסת טישו שמונחת בינהם, מושכת אחד מתוך
החבילה, כאילו חוששת ממה שתספר.
"ראיתי רוע, וקושי, ועצב, דברים אודותיהם שמעתי אך לא ידעתי עד
כמה הם קיימים"... והיא מרכינה ראשה
"ובכל זאת שימחתי, סעדתי, פיזזתי בחן כדי לשמח אחרים.
כל אותם דברים שאודותיהם למדתי, ושידעתי לשמם נולדתי"
היא משתתקת רגע והוא מנצל את ההפסקה ומתקן,
"התכוונתי לשם מה הגעת אליי, לשם מה דפקת בדלת חדר הטיפולים,
ולא מדוע הגעת אל העולם, אם כי גם זו בוודאי שאלה מעניינת"

"אינני יודעת. היא עונה" ומתחילה לבכות. "אני רק רוצה שיהיה לי
יותר טוב".