צלצול הטלפון מעיר אותי. הדירה שלי הפוכה מתמיד. בדרך אליו אני
מסתבך בכמה חוטי חשמל, מועד, מסנן קללה ומספיק לענות בזמן. זה
העורך שלי, רוברט. הוא שואל אותי מה קורה עם הסיפור,
ומזכיר לי שהדד-ליין שלי הוא עוד חמישה ימים.
אמרתי לו שאני יודע, והוספתי שלא ידאג כי אני עובד על משהו
מטורף.
הוא מלמל משהו וניתק.
האמת שכל הדברים שאני כותב בזמן האחרון יותר מסריחים משתן של
דורבן. אני פשוט לא מצליח ליצור משהו משובח מאז שהיא נעלמה,
המוזה שלי.
לפני שבועיים חזרתי הביתה ומצאתי פתק על השולחן: "הלכנו.
וכנראה שכבר לא נחזור. שלך, (כבר לא) כישרון ומוזה".
"בני זונות!", צעקתי ודפקתי על השולחן. איך הם יכולים לעשות לי
את זה, אחרי שכל השנים האלו טיפחתי אותם וניפחתי להם את האגו
ועכשיו הם יורקים לי בפרצוף.
"מי צריך אותם בכלל, אני מספיק טוב גם בלעדיהם", אמרתי לעצמי.
התיישבתי ליד מכונת הכתיבה והתחלתי לכתוב.
"ג'ו לקח את סכין המטבח והצמיד אותה לפרק כף ידו. הוא צעק
"להתראות עולם אכזר!" וחתך את העורק הראשי. באותו רגע אמו
נכנסה לחדר האמבטיה, וצעקה גדולה יצאה מגרונה הקטן. היא תפסה
את ג'ו בראשו וניסתה..."
הוצאתי את הדף מהמכונה, קימטתי אותו וזרקתי אותו לעבר הפח.
פספסתי.
הכנסתי עוד דף למכונה וניסיתי עוד פעם.
"ריי ודנקן ישבו על הבר. הבירות הלכו ונגמרו ואיתם גם היתרה
של החשבון בפאב. ריי בהה בבחורה שישבה בקצה השני של הבר, בזמן
שדאנקן דיבר לאוויר: "החיים מלאים בחלונות של הזדמנויות
שנפתחים ונסגרים, אבל הם לא נעלמים. אף פעם! רק עוברים למישהו
אחר". ריי הנהן לאות הסכמה, בעוד שבחור שזוף הדליק לבחורה
מהקצה את הסיגריה..."
אחרי דקה התייאשתי והכרתי בעובדה שאני אבוד בלעדיהם. צנחתי על
המיטה ונרדמתי.
בחלומי חלמתי שאני עובד במפעל לייצור אותיות, והתפקיד שלי היה
להדביק להן את הניקוד. ניסיתי לעמוד בקצב של המכונה ודווקא הלך
לי לא רע. בשלב מסוים נגמר הדלי של השורוקים מוקדם מן הצפוי אז
ניסיתי לאלתר על ידי צירוף של שלושה חיריקים. פספסתי אות אחת,
אז עליתי על פס הייצור ורדפתי אחריה. בסופו של דבר הצלחתי
לתפוס אותה אבל כשהרמתי את הראש זה היה מאוחר מדי, כי השלב הבא
היה דחיסת האותיות בחום גבוה. נפלתי לפיר וצעקתי כל הדרך
למטה.
התעוררתי.
כבר לא היה אור בחוץ והייתי חייב להשתין. אחרי שהתאפסתי על
עצמי החלטתי לרדת לפאב הקבוע שלי שנקרא "בלוטת האצטרובל"
ולנסות לסדר את הבלאגן בראש. התיישבתי על הבר והזמנתי בירה.
באתי להדליק את הסיגריה והברמן אמר לי: "מה נסגר איתך אדגר,
אתה לא יודע שאסור לעשן כאן יותר?" והצביע על השלט שהראה
סיגריה גדולה ואיקס אדום עליה.
"שיט", אמרתי, והחזרתי אותה לקופסה, "העולם הזה בדרך לאבדון,
ג'ו".
לקחתי שלוק מהבירה וכמעט ריססתי אותה על ג'ו כאשר הבחנתי במוזה
ובכישרון שלי יושבים בפינה החשוכה. ניגשתי אליהם לאט לאט, ואז
כישרון הבחין בי, הוא קפץ ממקומו, תפס את מוזה, הצמיד סכין
לגרונה ואמר לי בשקט: "אני לא חוזר אליך אדגר ואם תנסה לעצור
בעדי, אני אשסף לה את הגרון".
הסתכלתי למוזה בעיניים ואגלי זיעה גדולים הצטברו לה על המצח.
"בוא נדבר על זה", אמרתי, והתקרבתי לאט לעברם. "עצור! בן
זונה!" הוא צעק, "עוד צעד אחד וזה הסוף שלה!".
ניתחתי את המצב. הכישרון שלי כבר לא חד ומהיר כמו שהיה פעם,
ואולי אני אצליח לנטרל אותו, להוציא ממנו את הסכין ולהציל את
מוזה. אחרי זה אזמין אותם לכמה בירות ונלבן עניינים.
"תעוף מפה!" הוא צעק עליי, ובאותו רגע ידעתי מה לעשות.
"אוקיי חבוב, אתה קובע כאן את החוקים, אני עף מפה".
הלכתי שני צעדים אחורה והסתובבתי. הכנסתי את היד לכיס ושם חיכה
לי, כמו תמיד, המגנום שלי. העברתי את הנצרה שלו ל-0ff,
הסתובבתי במהירות ויריתי. היא קרסה על הרצפה ושלולית דם החלה
להיווצר על הרצפה המטונפת.
"שיט, אני עף מפה!" אמר כישרון והתחפף מהפאב. כרעתי לעברה
וליטפתי את ראשה. היא הייתה כל כך יפה.
"למה ברחת?" שאלתי אותה, אבל היא הצליחה להשמיע רק חרחורי
גסיסה.
רצחתי אותה.
את המוזה שלי.
זרקתי כמה שטרות על הבר, ויצאתי מהפאב לצינת הלילה. הדלקתי
סופסוף את הסיגריה המזוינת, וניסיתי לעכל את כל מה שקרה. הגעתי
לדירה שלי והבנתי שאני אבוד. המוזה שלי מתה, הכישרון שלי ברח
ויש לי דד-ליין עוד חמישה ימים.

מזגתי לי כוסית ויסקי, התיישבתי ליד מכונת הכתיבה והתחלתי
לתקתק.
"צלצול הטלפון מעיר אותי. הדירה שלי הפוכה מתמיד. בדרך אליו
אני מסתבך בכמה חוטי חשמל..."