ידך, המלטפת ברוך את ערפי,
שפתיך נצמדות אל צווארי המקומר
ריחך העולה בתשוקה אל אפי
וגופי מצטמרר, מתמסר, כמו מיתר
באצבעותיך פורט מנגינות מוכרות
כמו מוסיקת ערב שקטה של כינור
בלבי התופים הולמים בצרורות
ורק עצב קטן מנסה לא לזכור
כן, שוב חוזרים אל אותו המשחק
כמו שני ילדים שוכחים הגבולות
השמש שוקע בחוץ, מנותק
וכאן בחדרי נחרצים גורלות
דקה או שתיים ופתאום מתנתק
השעון מצפצף וצריך כבר לקום
לפתע פתאום חדלים לשחק
ולבי מתרוקן ולא נותר בו מאום
היה זה אולי חלומי הרחוק
או אולי מציאות שתמיד תחזור
ומה לא אתן בעד רגע מתוק
שמיד בתומו שוב אצנח אל הבור. |