מביטה-בוהה במסך הטלוויזיה. מחזה, סרט מדהים בתוך הקופסה הזאת.
תראו את האוטובוס הזה. שלד ירוק, פחית מעוכה, חתיכות-חתיכות
מפוזרות על הכביש. חתיכות של משהו שהיה פעם אוטובוס ירוק, אגד.
אגד בדרך שלך. בדרך לאן? ופתאום, סוף סוף, אני קולטת.

יש פה ציניות. ויש פה קריין שחוזר על עצמו באילוץ מקצועי, כמו
רקע לסדרת דרמה, שמשהו מעניין יותר קורה במרכזה. ושקט. אנשים
צועקים אבל שקט פה. לא דממה קדושה, שקט. כמו בין אנשים שמיצו
את השיחה לפני שהתחילה. שקט של יאוש. הוא מתוח, השקט, הרי הוא
ממהר למקום אחר. המקום הזה מלא בקירות של שקט מיואש, והוא כבר
קנה לו משקפיים שחורות וחיוך. אף אחד כבר לא יודע מה לאמר ואני
נס על כך שהיו שם רק שבע נפשות. שבע הוא מספר של הנפש, של
התבוננות פנימה, של נשמה. והכביש מכוסה אש שהתייבשה, אש
שהפסיקה. נכון, אנחנו בהפסקת אש. אש שהפסיקה, אבל היא מבעבעת
בבטן של כולנו, וקצת רעלים מסתננים לתוך החיים. וקצת אש, זה לא
נורא להדליק גפרורים.

כמונו, עם ראש אדום, בוער, מחכים לרעש הגירוד ולניצוץ הראשון.
אנחנו חיים בפחד שיציתו אותנו, וחלק פשוט נסדקים לפני, עוקצים
את אצבעו של אלוהים.

והטלוויזיה מלאה בעיניים מביטות, אך האוטובוס בוהה בי. אנחנו
בקרב מבטים, אני והאוטובוס, רק שאני לא כל-כך בטוחה לאן להביט
מבין כל העיניים הגדולות, החתוכות שיש לו.

האש הזאת עולה בתוכי ואני מבינה עכשיו. מבינה ושוכחת. והמדינה
הזאת מלאה בהפסקות בין משפטים, בהפסקות בנשימה, בהפסקות
באמונה. מלאה באש.

ארבעה אנשים מתו באש הזאת היום, אש קרה, אכזרית. שואלת איך כזה
רוע נמצא באנשים, נוחת כטיפה על המצח שלנו וזורם פנימה. ושוב
מתנפנף לי דגל בלב, נוזלת לי דמעה בוערת מבפנים.

נכתב בהשפעת הפיגוע במחנה שמונים, מתישהו ב 2002-3.