1. זעזוע
היום שבו הודיעו לג'ין שדניאל נהרג היה היום שבו כבתה השמש.  
זה היה בדיוק סוף הסתיו, ורק מעט גשמים רכים ובלתי מזיקים ירדו
עד אז, מלבד הסערה של הערב הקודם.  אחרי היום הזה הגיע החורף,
כמו במכה, והשמש לא נראתה עוד מבין העננים השחורים והכבדים עד
שהגיע הקיץ, באיחור של כמה שבועות.  החורף שבו נהרג דניאל היה
החורף הסוער ביותר שידעה העיירה ברידג'טאון מזה שבעים וחמש
שנה.
"אני מצטער, ג'ין..."
"מה קרה?  קן, מה קרה??"
"לא הצלחנו למצוא אותו... ג'ין, אנחנו חושבים - אנחנו חושבים
שהוא מת."
ג'ין ידעה שמשהו יקרה כבר מהערב הקודם.  היא ידעה שמשהו לא
בסדר ברגע שמחוגי השעון הראו על השעה שמונה בערב, ודניאל עוד
לא חזר.  הקיץ כבר נגמר, והימים החשיכו מוקדם.  לא היה לו מה
לעשות בחוץ אחרי שש בערב, והיא הזהירה אותו, היא הזהירה אותו..
היתה לה הרגשה שמשהו לא טוב עומד לקרות.
"דניאל, אל תצא היום."
"את מרגישה לא טוב?  את רוצה שאשאר איתך?"
"לא, הכל בסדר, פשוט... אמרו שיהיה סוער הלילה, ואולי הסערה
תקדים. אל תצא היום."
"ג'ין, הסתכלי החוצה, הכל בהיר. אין סיכוי לגשם בעוד שעות."
והיא האמינה לו.  דייג בנו של דייג, הוא הכיר את הים והשמיים
וידע את סימני מזג האוויר כמו שהכיר את מצבי הרוח המשתנים שלה.
היא לא היתה צריכה להאמין לו.  היתה צריכה לשקר, להגיד שהיא
חולה.  הוא היה נשאר איתה אילו היתה מבקשת ממנו כך.  היה אסור
לה להרשות לו לצאת, לא לשם, לא עכשיו, לא כשעומדת לפרוץ סערה.
אבל היא ידעה שהוא היה הולך בכל מקרה, לא משנה מה.  בתור מי
שגדל על שפת הים מרגע לידתו הוא לא יכול היה להתרחק מהים לזמן
רב.  והוא רצה לצאת עוד פעם אחת לפני שיגיע החורף.  אז היא
ישבה על המיטה, ידה מקיפה את הבטן העגולה, והביטה בו כשלבש את
בגדי השייט שלו.  היא נשקה לו כשיצא וחזרה לעיסוקיה, וניסתה
להשכיח מליבה את הרגשות הסותרים.
אבל הסערה פרצה מוקדם מכצפוי, כפי שחששה, וככל שהזמן חלף, הלכה
וגאתה בה הבחילה.  וכשירד הערב והוא לא שב לא יכלה לסבול עוד
את הדאגה והמתח, והתקשרה לקן.
"...והוא עדיין לא חזר?  לא טוב.  המים סוערים מאוד הערב."
"קן, אתה יכול למצוא אותו? אני מפחדת שמשהו קרה."
"את יודעת שהייתי יוצא בשמחה, ג'ין, אבל אפילו סירת ההצלה שלי
לא יכולה לשרוד במים האלו.  נאלץ להמתין עד מחר."
"מחר??  אבל - - טוב, בסדר."
"היי, אולי הוא חזר בזמן ונשאר להתחמם אצל ברתה.  אם הוא היה
במים בסערה הוא בוודאי קפוא, וייתכן שהוא נכנס לשתות קפה אצל
ברתה ולאכול לפני שיחזור."
"הוא היה מתקשר, קן."
"מחר, ג'ין.  אני מבטיח.  מחר, דבר ראשון בבוקר."
במשך שלוש שעות הם חיפשו אותו, סרקו את המים הכהים עדיין מליל
הסערה, שטו עד לאופק ובחזרה, בדקו את אזורי הדיג ואת האזורים
המרוחקים יותר.  לבסוף הם מצאו את הסירה שלו, הפוכה ומנופצת,
וקרעים ממעילו הצהוב מפוזרים סביבה.  את הכובע הכתום הם מצאו
במרחק שני קילומטרים משם.  כאשר המנוף הרים את הסירה ההפוכה
והם סרקו את קרקעית הים, זה כבר היה רק בתקווה למצוא גופה.
איש לא היה שורד את הסערה הזו מתחת למים.
את הכובע הכתום הביא לה קן בחזרה.
ברגע שראתה אותו יורד מספינת ההצלה עם הכובע בידו, היא כבר
ידעה.  וכאשר הוא ניגש אליה ואמר לה בדמעות שלא מצאו כלום, היא
לא ענתה, אבל ידיה נאחזו במעקה הרציף בחוזקה רבה כל כך עד
שפרקי אצבעותיה הלבינו.
קנת אמר לה שהוא מצטער, וניסה להסתיר את כאבו שלו כדי לנחם
אותה.  הוא עשה כמיטב יכולתו, אולם כל מה שהיה יכול לעשות היה
לחבק אותה, עד כמה שבטנה התפוחה אפשרה לו זאת.
"אנחנו נמשיך לחפש עוד כמה ימים לפני - " קולו החל לרעוד, והוא
הפסיק לרגע.  עיניו ננעצו בכובע הכתום ספוג המים שעוד החזיק
בידו. "אולי עוד נצליח למצוא את ה - את ה - " הוא לא הצליח
להגות את המילה.
ג'ין כרעה אל מעבר למעקה כשוקלת לקפוץ אל המים, והתייפחה מרות.
דמעות מלוחות נשרו מתוך עיניה אל המים הכחולים הבוגדניים,
המים שהרגו את בעלה, שהיו כעת כל כך שלווים.

2. הכחשה
במשך ימים היא רק ישבה בבית הקטן שלהם, הבית הקטן שלה, כפי
שנאלצה להזכיר לעצמה עשרות פעמים, ישבה ושתקה, לא מאמינה.  היא
חיבקה את ג'ימי הקטן, שלא הפסיק למלמל שאלות בקולו הילדותי,
ופכרה את ידיה בסבך תלתליו הבהירים.  דניאל תמיד אמר שיש לו את
השיער שלה, בהיר וגלי.  דניאל תמיד צחק על השיער שלה, אמר לה
שהיא חייבת להסתפר כבר, כי עוד מעט היא בטעות תשב עליו והוא
יתלכלך, ולא חבל? היא חייכה באינסטינקטיביות, ואז עבר בה רעד,
משנזכרה כי דניאל לא יהיה שם יותר כדי ללטף את שיערה ולהתיר את
הקשרים.  ג'ין עצרה את נשמתה ובלעה את הדמעות, לפני שג'ימי
יראה אותן ויתחיל שוב לשאול שאלות.
את טקס האשכבה הם קיימו ארבעה ימים לאחר הסערה.  הם לא מצאו
גופה, ולכן לא יכלו לקיים הלוויה, אבל הכאב היה גדול מספיק.
ג'ין לא אמרה מילה בטקס.  היא הניחה לחברים ולשכנים לומר את
מילות ההספד והצער.  את הכאב שלה היא ממילא לא יכלה להביע
במילים.  כאשר הסתיים הטקס היא לקחה את ג'ימי בידיה ושבה
הביתה, חשה בודדה למרות קהל האנשים שהקפידו להקיף אותה.  הם
באו בכל יום מאז שמת, אנשים טובים שאת רובם הכירה כל חייה,
הביאו אוכל ומצרכים ותנחומים, דברים שבהם השתמשה מתוך כבוד
בלבד.  היא שנאה רחמים.  כל שרצתה היה שיניחו לה לנפשה.
בלילות, לאחר שאחרוני החברים הנאמנים היו נאלצים לשוב בחזרה
לבתיהם שלהם, היתה נועלת את הדלת ונכנסת לחדרו של ג'ים.  היא
התבוננה בו כשישן, מלאך פעוט ושמנמן, ורק אז הרשתה לעצמה
לבכות.  היא בכתה בכאב, בכעס, בכתה מתוך אכזבה.  הבטחת לי שלא
תעזוב אותי, הבטחת לי, דן.  לאן הלכת? השארת אותי לבד והלכת לך
לטייל, איפה אתה נמצא עכשיו? היא לא הרשתה לעצמה להאמין שהוא
באמת איננו.  שכנעה את עצמה לחשוב כי הוא הצליח לשרוד, שנסחף
אל חוף אחר, רחוק, או עלה על ספינה בים.  רק עוד מעט הוא
יחזור, עוד מעט הוא ידפוק בדלת ויגיד לה ששוב שכח את המפתח,
ורק שתיתן לו להיכנס, כי קור כלבים בחוץ;  והיא תצחק ותגיד לו
שיישן בחוץ, כמו תמיד כשהוא מאחר לחזור מן הים, כי עברה שעת
כיבוי האורות.  ולמה בכלל לא לקחת מפתח?  בדמיונה הוא חזר,
ישב איתה, צחק איתה, נגע בה.  בדמיונה הוא לא הלך.  הוא רק תעה
מעט בדרך, ותיכף ישוב.
אבל כשהיתה נשכבת לישון, לבדה במיטה הגדולה, הקור היה עוטף
אותה מכל הכיוונים, חודר אל עצמותיה ומרעיד את נשמתה.  מראה
הכר שלו, מעוך וסתור כפי שהשאיר אותו לאחרונה, הזכיר לה שהוא
לא שם.  התמונה על השידה, מלפני שנה, שניהם עם ג'ימי התינוק,
הזכירה לה מה היה ומה אבד.  ואז היתה מתייפחת ומחבקת את עצמה,
בוכה בשקט כדי שלא להעיר את הילד, מנסה לעכל את גודל האסון
שנחת עליה.

בבוקר היום העשירי למותו קמה לקול קריאותיו של ג'ימי מהחדר
הסמוך.  זה היה יום שבת, ולאחר שסיים לאכול וללכלך, הוא דרש
ממנה ללכת לשחק בפארק.  בכל יום שבת היו הולכים לפארק, למה לא
היום?  היא הביטה בו בעצב וניסתה במילים פשוטות להסביר לו שאבא
לא נמצא כדי לקחת אותו ושאמא לא יכולה להרים אותו לנדנדות כי
יש לה תינוק בבטן.  הוא ניסה להתווכח, והיא ניסתה לפייס אותו,
אבל איך אפשר להסביר לילד בן שנתיים וחצי שאין לו אבא יותר?
הוא הביט בה במבט מאוכזב והלך לשחק בחדרו.
למראה דמותו הזעירה צועדת במרץ, התלתלים הבלונדיניים מקפצים
באוויר, הבליחה בה תמונה מימי השבת שהיו הולכים לפארק, ודניאל
היה מניף אותו על כתפיו ומרקד איתו ברחוב.  הדמעות שוב חנקו את
גרונה. איך אוכל לחיות עוד? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.
רגליה רעדו ולרגע היא חשבה שתיפול, ואז התינוקת שבתוכה שלחה לה
סימן חיים.  
ג'ין נגעה בבטנה, נאחזת אל הבעיטות הקטנות שבפנים, ורגליה
הפסיקו לרעוד.
עוד נשאר לה משהו ממנו.

3. לידה
אליס נולדה לקראת סוף החורף, בבוקר שבו הפסיקו הסערות.  הלידה
נמשכה שמונה שעות, אולם ג'ין לא חשה בכאב.  כל שיכלה לחשוב
עליו היה דניאל.  הם ידעו כי היא תהיה בת, והוא כל כך רצה
ילדה.  בעודה שוכבת במיטת בית החולים נזכרה ג'ין בערבים שבהם
היו יושבים יחד, והוא היה שר לתינוקת שבבטנה שירים, מספר לה
סיפורים ואגדות, כאילו שיכלה להבין אותו.  הוא אהב לעקוב אחר
הקצב שבו בטנה תפחה, והיא נזכרה איך צחק עליה כשהחלה לדדות את
דרכה בין החדרים בבית.
כשבאו הצירים, ולא היה לה איש שישב איתה, היא חזרה בדמיונה אל
לידתו של ג'ים, וזכרה את הדברים שאמר לה דניאל באותן שעות.
היא ניסתה לומר לעצמה את אותם דברים, לחזור בראשה על הבדיחות
שסיפר לה, אבל זה לא היה אותו דבר.  עם כל גל כאב בא גם זכרון
נוסף, מכאיב יותר.  דמעות עלו בעיניה והיא לא ידעה אם מהכאב או
מהאובדן.
כשהיא החלה לצאת לבסוף, כבר הגיע הבוקר, והשמש שלא נראתה כל
החורף שלחה קרניים מהוססות מבעד לחלון.  ג'ין שכבה, שקטה
ומרוקנת, כאשר הניחו בידיה את התינוקת.  היא הביטה בפנים
הקטנות המעוגלות, וראתה בהן את פניו של דניאל.  היא ליטפה ברוך
את הפלומה הכהה שעל ראשה כשהתינוקת הצמידה את פיה לשדה והחלה
לינוק.  בעיניה העצומות ולחייה התפוחות נראתה התינוקת כחולמת,
וג'ין ידעה איך לקרוא לה.

כשחלפו השבועות והימים, ג'ין הבחינה במורת רוח מסויימת כי
השערות המעטות על ראשה של אליס מבהירות עם הזמן.  גם היא תהיה
בלונדינית, כמו אמה. ולאן נעלם השיער השחור של דניאל? היא
תהתה ברוגז.  כאילו לא היה לו זכר.  
היא היתה אליס, כמובן.  תמיד ידעו שאם תהיה להם בת שמה יהיה
אליס.  לא היה ספר בעולם כולו שדניאל אהב יותר מספרו של לואיס
קרול, ובדמיונו הילדה הקטנה שתהיה לו תהיה אותה קטנה חולמנית
שדיברה עם שפנים וקלפים והסתובבה בין מראות.  ג'ין לא חשבה
לרגע לקרוא לה בשם אחר.
היא ניסתה לעשות מה שדניאל היה עושה, השתדלה לשחק עם ג'ימי
בדרכו המיוחדת, לשיר לאליס את אותם השירים שהוא היה שר;  היא
ניסתה, בכל דרך אפשרית, לשמור על הנוכחות שלו בבית, לשמור
שג'ימי יזכור אותו, גם אם לא כמו שהיה, ולא לפתוח את הדלת,
מחשש ששמץ מרוחו יתגנב החוצה.  אבל כמו שדברים תמיד קשים יותר
מכפי שהם נראים, כך היה לה קשה לתפקד בלעדיו.  כל דבר קטן
שעשתה, כל מחשבה, כל רעיון, הכל הזכיר לה אותו.  הוא היה חסר
לה במשחקים עם ג'ימי, בטיפול באליס התינוקת, בסידור הבית;
חסרו לה ההערות שלו על השיער הארוך שלה, הבדיחות שלו, הנעליים
שלו שתמיד היו מונחות בכל מקום בבית, הקולות שהיה משמיע כשהיה
מתעורר בבוקר;  הכל חסר לה.  ויותר מהכל, היה חסר לה בלילות,
כשהיתה יושבת לבדה על המיטה, לבדה בתוך עצמה, ולא היה לה עם מי
לדבר, עם מי לחלוק מחשבות.  
הוא הלך ונעלם, וככל שניסתה להיאחז בו כך הוא חמק מבין
אצבעותיה.  ריחו כבר נעלם מן המצעים, לא היו עוד בגדים מקומטים
נחים על כל הכסאות בבית, לא היה אף אחד שישכח להוריד את מושב
האסלה.
וכמו שהתחוור לה, גם אליס לא היתה כל כך דומה לו כמו שחשבה
כשנולדה.  היא דמתה לה.

4. השלמה
בלילה הראשון שאליס לא ישנה בגלל שן צומחת, ג'ין ישבה איתה על
המיטה ונזכרה;  היא בכתה כשבתה בכתה, מסיבות אחרות לחלוטין.
היה קל יותר אם גם לי היו צומחות שיניים, ולא הכאב הזה.  אחרי
שבועיים היא כבר חשבה כל כך הרבה בלילות חסרי השינה האלו, עד
שלא ידעה אם נותרו לה עוד זכרונות לדלות ממוחה.  ואחרי חודש,
אחרי חודשיים, כשהקיץ היה בסופו, ומבלי ששמה לב בלך והתקרב יום
השנה למותו של דניאל, קרה לה משהו.  היא לא יכלה להצביע בדיוק
על הנקודה שבה זה קרה, על המקום, או המחשבה, אבל הכאב פחת.
משהו בה נרגע, או התרגל, וכבר לא כאב לה כל כך להיזכר בדניאל.
היא ישבה אותו לילה, מנענעת את אליס המיוסרת, ולהפתעתה עלה
חיוך על שפתיה כשנזכרה בפעם אחרת, דומה לזו.
"דן, אתה יכול ללכת להביא אותו? הוא שוב בוכה.  בטח השיניים
האלו שוב..."
"בוכה?.. הא, כן.  מישהו צריך להגיד לו שזה לא יפה להעיר אנשים
בצורה כזו באמצע הלילה."
"מה השעה בכלל?"
"...ותראה, ג'ימי, הנה השמש יוצאת לה שם בחוץ.  מה שאלת?"
"שאלתי... מה השעה."
"חמש וחצי, אני חושב."
"הוא רעב, תן לי אותו."
"רוצה לצאת לטייל?"
"מה??  דניאל, עכשיו חמש וחצי בבוקר. למה שנרצה לטייל עכשיו?"
"בשביל זה הוא העיר אותנו.  ג'ימי רוצה לטייל.  וחוץ מזה, יפה
בחוץ.  את אוהבת את הים בשעות הזריחה. בואי, לא קר עכשיו."
"אתה לא נורמלי."
"נו, כמובן.  בגלל זה את אוהבת אותי.  בואי נלך לטייל, זה
ירגיע אותו."
"טוב, בסדר."
היא נזכרה בטיול שערכו, איך פסעו על שפת הים ברגליים יחפות
וצפו בזריחה, וחיוך כל כך גדול פשט על פניה עד שלא יכלה לעצור
אותו.  בעיני רוחה ראתה את דניאל רוקד עם ג'ימי הקטן על החול,
שר לו שירים של דייגים ושל החיפושיות, תופס גם אותה ורוקד
בשכרון חושים.  היא נזכרה אז איך רקדו, אוחזים ידיים ומתחבקים
בשלשה, מקפצים בגמלוניות בתוך הבוץ הרך, ולפתע פרצה בצחוק.
התמונה היתה כל כך חדה וברורה במוחה, והזכרון היה כל כך משעשע,
שהיא פשוט השעינה את ראשה לאחור על הכריות וצחקה;  היא צחקה
בקול, דבר שלא עשתה מזה חודשים, צחקה וצחקה עד שכאבה לה הבטן,
עד שעיניה התחילו לדמוע, עד שלא נותר בה עוד כוח לצחוק.  היא
צחקה במשך דקות ארוכות, נותנת לכל שאריות הכאב לצאת מתוכה בעוד
הדמויות מרקדות בדמיונה.

ואחרי זה, הדרך להיפרד מהכאב כבר היתה קצרה.  השמש הבהירה של
תחילת הסתיו והרוחות הקלילות מהים הפיחו בה רוח חדשה, והיא
מצאה את הכוחות להמשיך את החיים שלפני כן נדמו לה כאילו
הסתיימו לנצח.  מתוך חיוכו השובה של דניאל בתמונה שעל שידתה
היא שאבה את הכוח לסדר את הבית, לשתול פרחים בגינה, דבר שעשתה
כל קיץ מחדש מכיוון שהשתילים לא שרדו את החורף;  היא לקחה את
ג'ימי ואליס לפארק בכל שבת, ובאמצע השבוע, כשמזג האוויר היה
נעים, והיא שיחקה איתם הפעם מתוך חדווה אמיתית, מתוך שמחה
טהורה ומתוך ידיעה שיש לה שני אוצרות שאסור לה לאבד.  היא מצאה
את הגיטרה הישנה שלה והחלה ללמוד אקורדים מחדש, לאחר שנים שבהן
לא נגעה בה.  היא תיקנה את כל הדברים שהתקלקלו, קנתה בגדים
חדשים, יצאה לבלות עם חברות;  היא חזרה לחיים, משום שידעה כי
דניאל שנא לראות אותה עצובה, וידעה שהוא היה מעדיף לראות אותה
רוקדת מאשר יושבת ובוכה.  היא חזרה להקשיב למוזיקה, ושוב יכלה
לשמוע שירים שאהב מבלי לבכות.  היא הקפידה להשקות את הפרחים
בגינתה הקטנה, זוכרת איך הזכיר לה לעשות זאת כל ערב.  פעם אחת
אפילו הלכה לרקוד בפאב שאהבו, נשארה עד שעת הסגירה בשתיים אחרי
חצות, כמו שאהבו, אבל זה לא היה אותו הדבר בלעדיו.
וערב אחד, בסוף הסתיו, שבוע לפני שמלאה שנה למותו של בעלה
אהובה, ג'ין ישבה בחדר השינה שהיה שלהם והפך שלה, וכתבה לו
מכתב.  היא ידעה שזה דבר מטופש לעשות, ולא היה לה מה לעשות עם
המכתב לאחר מכן, אבל זה הרגיש לה נכון.  היא כתבה לו על השנה
שחלפה, סיפרה לו על אליס ועל ג'ימי שגדלים בכל יום, על דברים
שעשתה ומחשבות שהיו לה, על חלומות שלה;  ובעיקר, היא כתבה לו
כמה היא מתגעגעת אליו.  היא מילאה שורות ארוכות בהרבה מילים של
געגוע ושל אהבה, אבל עכשיו זה כבר היה רק הגעגוע, ללא הדיכאון
והכאב הכבד מנשוא.  הוא חסר לה, והוא תמיד יחסר לה, אבל היא
למדה להסתדר.  בניגוד למה שחשבה כל חייה, בניגוד למה שהיו
אומרים זה לזו בלילות של אהבה, היא היתה מסוגלת לחיות גם
בלעדיו.

5. שינוי
ג'ין עמדה לפני המראה בחדר האמבטיה והתבוננה בפנים המוארכים
שנשקפו אליה.  זה היה ערב, והילדים ישנו בנחת במיטותיהם, ורק
היא לא הצליחה לישון.  היא אחזה בקווצה משערה הבלונדי הארוך
ומוללה אותה באצבעותיה.  בשנתיים שחלפו מאז אבד לה דניאל דומה
כי השיער שלה איבד את קצב הצמיחה שלו.  היא חייכה כשנזכרה
שתמיד היה אומר לה להסתפר, כי השיער שלה מפריע לו להתרכז.
"להתרכז במה?" היתה שואלת אותו.
"בהכל." הוא היה מצביע על העיתון שהחזיק, או הספר, או המחשב.
"בזה, למשל.  אי אפשר איתך, ג'ין, את מסיחה את דעתי עם השיער
הארוך והמהמם הזה שלך."
"מסיחה את דעתך? איך??" והיא היתה מפזרת את שיערה ומצליפה בו
איתו, או משתמשת בקווצות השיער כדי לדגדג אותו.
"כן, בדיוק ככה!"  והוא היה מדגדג אותה בחזרה, או מנשק אותה,
ואז היו נצמדים ומתעלסים עד כלות הכוחות.
ותמיד אחרי, כשהיו שוכבים מחובקים בשעות החשוכות של הלילה, הוא
היה מלטף את שיערה ואומר, "את באמת צריכה להסתפר."
והיא היתה צוחקת.
ג'ין התנערה מהזכרון והביטה בעיניים העייפות שהחזירו לה מבט
מזוגג.  משהו צץ בראשה, דבר חדש.  שנה חדשה עמדה לפניה, והיא
החליטה להעז ולעשות דברים שלא חלמה מעולם לעשות.  היא השתנתה
בשנתיים האלו, הפכה עצמאית יותר, מפוכחת יותר לגבי החיים.  היא
היתה אמא עכשיו, אישה בוגרת שידעה לדאוג לעצמה ולילדיה, יודעת
לחשוב על העתיד ולפעול בהתאם.  היא דאגה, היא חשבה, היא צחקה,
היא שיערה, היא למדה מכל דבר שקרה לה.
ומכיוון שכבר לא היתה עוד נערה, וגם לא בחורה, לא התאים לה עוד
השיער הארוך-שלא-כדרך-הטבע.  היא היתה אישה עכשיו, בוגרת,
מחושבת, וככזו היא נדרשה לפרקטיות, לחשיבה מעשית ושקולה הרבה
יותר מהעבר.
ולכן, ביום המחרת היא פסעה בצעד יציב אל המספרה היחידה שהיתה
בברידג'טאון, ודרשה, לא ביקשה, מסוזי רולנד שתקצר לה את השיער
עד לגובה הכתפיים.
כשיצאה משם, ראשה היה קל יותר, והתחושה היתה משונה, מעט
מנוכרת.  אבל בליבה היא הרגישה פראית יותר, חופשיה, אחראית אך
ורק לעצמה ולמשפחתה, אישה חדשה.

6. הסתגלות
הזמן עבר לאט, מאוד לאט.  הימים עברו לנגד עיניה של ג'ין בזה
אחר זה, הקיץ התחלף לחורף ובחזרה, ומחוגי השעון נעו בעצלות.
דניאל היה חסר לה, חסר עד כדי כאב, במיוחד בשעות הלילה
הבודדות, אבל היא למדה לחיות בלעדיו.  זו היתה הפעם הראשונה
בחייה שהיא חיה לבד.  היא הכירה את דניאל כל חייה, והם היו כל
כך הרבה שנים ביחד עד כי לפני שמת לא יכלה אפילו לדמיין את
חייה בלעדיו.  היא לא הכירה משהו אחר.  אולם עכשיו הבדידות
נכפתה עליה, והיא למדה לחיות לבדה.
הילדים גדלו, והיה עליה להסביר להם מדוע אין להם מה שיש לכל
הילדים האחרים - אבא.  הם התקשו להבין, במיוחד כשלא היה לה שום
קבר להראות להם, משום שלא היתה גופה, אולם בלית ברירה, גם הם
נאלצו לחיות עם המציאות כפי שהיתה.  בינה לבין עצמה, ג'ין
הודתה כי חוסר הממשיות הקשה גם עליה.  עשרות פעמים היא ייחלה
בליבה למשהו מוחשי יותר, קבר, מצבה, משהו שיוכיח לה כי הוא
באמת איננו.  בהעדר הוכחות מותו היה רק שאלה של אמונה.  
שוב ושוב היא שאלה את עצמה מה קרה באותו יום, בסערה.  היא תהתה
מתי הבין כי לא יספיק לחזור, ראתה בדמיונה את המאבק שלו עם
הסירה, המאבק עם הסערה, הרוחות והגשמים.  היא לא יכלה שלא
לתהות מה היו מחשבותיו האחרונות, כשהבין שאין לו סיכוי, האם
חשב עליה, האם חשב על ג'ים, האם והאם והאם...  המחשבות הכאיבו
לה, אבל מכיוון שהיה חסר לה הדבר שאליו השתוקקה יותר מכל -
הוכחה למה שקרה - היא נאלצה לדלות אותה מדמיונה.

השבועות והחודשים חלפו, ולאט לאט עברו גם השנים, ויום אחד ג'ין
קמה בבוקר וגילתה שבעוד שבעה שבועות יחול יום השנה השישי
למותו.  איך עברו שש שנים, וכאילו זה היה רק אתמול.  אוי, דן,
אם רק היית איתי, אם רק לא היית יוצא לים באותו יום... חצי
תריסר שנים עברו מאז אותו יום נורא, והחלל בתוכה היה גדול כמו
אז.  אנשים סביבה התחילו לדבר, רמזו שכבר עבר מספיק זמן, אמרו
שהיא צריכה לחשוב על העתיד, על הילדים, על עצמה, למצוא מישהו
חדש.  היא ידעה איך זה נראה להם - נערה-אישה בת שלושים ואחת
שחיה לבדה ומגדלת את שני ילדיה.  היא הבינה את הדאגה, אבל היא
לא היתה מסוגלת.  היא לא היתה מסוגלת, אפילו לא בשביל הילדים,
לצאת עם גברים אחרים.  המחשבה שיהיה לה מישהו אחר, שגבר אחר
יחיה איתה, ייגע בה, היתה בלתי נסבלת.  דן היה היחיד שלה.  הם
היו ביחד במשך שנים, עוד מהתיכון, כאשר היא היתה נערונת צעירה
בת חמש עשרה והוא בן שבע עשרה.  וגם אז ידעו כי זו אהבת האמת
שלהם.  מעולם לא נפרדו, מעולם לא היו להם בני זוג אחרים.  ואם
נגזר עליי לאבד אותו, משמעות הדבר היא שאצטרך לחיות לבד, לנצח.
לא אשכח אותך, דן.  אתה עדיין פה, אני יכולה להרגיש אותך.
אתה פה איתי, וכאן תישאר.
ובעצם, כפי שהיא גילתה בבוקר אותו יום סתווי, שבעה שבועות לפני
יום השנה השישי למותו, הבדידות לא היתה נוראה כל כך.  רק
בלילות.

7. הלם
כאשר ג'ין יצאה מביתה באותו יום, היא לא ציפתה לשום דבר מיוחד.
זה היה עוד יום עבודה רגיל, שגרתי, והיא עשתה בו את אותם
הדברים שעשתה בכל יום.  אולם משהו בכל זאת קרה, דבר-מה בלתי
צפוי, כאשר צעדה לאורך הרחוב בדרך חזרה מחנות הכלבו של העיירה.
היא היתה עם ליסה, חברה טובה, מעט מבוגרת ממנה, אחת מאלו
שעזרו לה לעבור את התקופה הקשה בשנה הראשונה.  
ג'ין פסעה בנחת, שקיות בידיה, והקשיבה בחצי אוזן לפטפוטיה של
חברתה, כאשר דמות מוכרת בקצה השני של הרחוב לכדה את עיניה.
היא הפנתה את ראשה להתבונן, וקפאה במקומה.  פניה החווירו, ידיה
רעדו והשקיות נשמטו מידיה, תכולתן מתפזרת על המדרכה.  היא
המשיכה לעקוב בעיניה כאשר הדמות מעבר לכביש נעלמה מאחורי אחד
המבנים, ובקושי שמה לב כאשר ליסה דיברה אליה.
"ג'ין, הכל בסדר?"
ג'ין פתחה את פיה לענות, אולם שום קול לא בקע מבין שפתיה.
מבלי לחשוב התכופפה, רועדת, והחלה לאסוף את הדברים שנפלו על
המדרכה.
"ג'ין...  מה קרה?"  ליסה הטובה רכנה לצידה ועזרה לה להכניס את
המצרכים בחזרה לשקיות.  "את נראית כאילו ראית רוח רפאים."
"באמת ראיתי."

רק כאשר הגיעה ג'ין לביתה והחלה לפרוק את קניותיה מהשקיות, היא
יכלה סוף סוף להתחיל לחשוב.  לבה המה כמטורף, ראשה הלם וידיה
לא פסקו מלרעוד.  במשך כל הדרך שנותרה לה חזרה לא יכלה להביא
את עצמה לחשוב על כלום;  מוחה התרוקן.  אולם ברגע שסגרה את
הדלת מאחוריה החלו המחשבות להתרוצץ במוחה בקצב מבהיל.
האם באמת ראתה מה שראתה?  זה באמת היה - ?  ואולי זה לא?  והאם
- אני יודעת מה ראיתי!  ידיה הרועדות נלפתו לאגרופים בחוזקה.
זה היה הוא.  זה היה...  הוא היה רזה יותר, והיה לו זקן,
והיא מעולם לא ראתה אותו עם זקן, אבל זה היה הוא... זה היה!
או שאולי עכשיו התחילה גם להזות?!  אולי בדתה דברים מדמיונה
ולא באמת ראתה דבר?  אבל זה היה הוא!!!
"שיט!"  פחית שימורי תירס נשמטה מידה בגלל דעתה המוסחת ונפלה
על רגלה.  גלים של כאב פשטו במקום הפגיעה והזרימו בה דם גועש.
ג'ין התיישבה-צנחה על הרצפה והחלה לבכות, מבלי לדעת אם מהכאב
או מהבלבול והחרדה שנזרעו בה.  היא לא ידעה מה לחשוב, האם
להאשים את מוחה בהזיות או לנסות לתרץ את הבלתי הגיוני.  הכל
התערבל בראשה לעיסה אחת, והיא אחזה בראשה הכואב בכוח, מכה על
רקותיה, כאילו זה יעזור להוציא את הדיבוק ממנה.  לבסוף כילתה
את זעמה ורק לפתה את ראשה בייאוש, גופה רועד עדיין.
ראיתי אותו, אני יודעת שזה היה הוא.  הייתי מזהה אותו בכל
מקום. זה היה הוא.  זה היה הוא.  זה היה הוא!!!  אבל איך זה
יכול להיות?  איך ייתכן ש - ? איך?? אולם היא ידעה מה ראתה,
וידעה בליבה כי עיניה לא תעתעו בה.  היא לא הבינה איך הדבר
ייתכן, אבל היא יכלה להישבע שהדמות ברחוב באותו אחר צהריים
היתה בעלה המת.

8. טלטול
היא לא יכלה לצאת לעבודה ביום המחרת.  היא שלחה את הילדים לבית
הספר ולאחר התלבטות קצרה בינה לבין עצמה, התקשרה והודיעה שהיא
חולה.  והיא אכן נראתה חולה.  פניה היו חיוורות, שריריה חלושים
ועיניה כבדות מחוסר שינה.  במשך כל הלילה לא הצליחה לישון, רק
ישבה אל מול החלון וניסתה להסביר לעצמה, ללא הצלחה, את מה
שראתה.  אילו היה הדבר קורה בשנה הראשונה, כמה חודשים לאחר
מותו, היתה מתרצת הכל כהזיות מתוך צער ומסירה דאגה מליבה.  אבל
עכשיו - !  שש שנים לאחר שמת, היא התגברה כבר, הכל היה
מאחוריה.  הכאב העמום שבה לא היה עוד דבר שמסוגל לייצר אשליות
כאלו.  משהו בתוכה אחר לה שהסיפור שונה לחלוטין  ממה שחשבה
בתחילה, שיש צדדים שלא ידעה, דברים שלא חשבה עליהם, הסברים
שונים ומשונים - אבל מה היא חושבת, זה לא ייתכן.  הוא מת.
הוא מת לפני שש שנים, טבע בים הגדול, מת.  מת, מת, מת.  הוא לא
יכול פתאום לקום לתחיה.  היא ניסתה לשכנע את עצמה, ולא הצלחה.
שוב ושוב ראתה בדמיונה את הדמות הגבוהה ברחוב - אותו.  היא
ידעה שזה הוא.  מי עוד זה יכול להיות?
ג'ין ישבה ליד שולחן המטבח בשעת בוקר מאוחרת, דוממת, מלאת
מחשבות ותהיות.  ספל הקפה שמולה היה קר כבר מזמן, ועדיין מלא.
היא לא היתה מסוגלת לשתות או לאכול, לא היתה מסוגלת לכלום מלבד
לעבור בראשה הלוך ושוב על מאורעות יום האתמול וההסברים הקלושים
שנתנה להם.
דפיקה נשמעה בדלת, והיא קפצה במקומה.  מבטה נדד אל דלת הכניסה
והשתהה שם.  הדפיקה נשמעה שוב, והיא שינקה ממקומה.  היא ידעה
מי היה שם.  היא הכירה את הדפיקה הזו, הכירה אותה טוב כל כך.
זה שנים שייחלה בחלומותיה לשמוע זאת שוב, את הקול מבשר-הטובות
הזה.  ג'ין קמה וניגשה אל הדלת.  היא לא יכלה לראות מי עמד בצד
השני, אולם כל עצב בגופה זעק לה את זהותו.  ידה השתהתה מעל
ידית הדלת, רועדת, מהססת.  ומה אם זה לא - הנקישה נשמעה
בשלישית, והיא פתחה את הדלת לרווחה באיטיות.
שם הוא עמד, גבוה כפי שזכרה אותו, רזה מהרגיל ועם זקן קצר
שעיטר את פניו.  דניאל שלה.
בהלה פתאומית אחזה בה, והיא נסוגה כמה צעדים לאחור.  פניה היו
חיוורות כמו הקיר הלבן שמאחוריה.  הוא נכנס אל הבית, מהסס, כל
כולו אומר שוני, ולאחר מספר רגעים של היסוס סגר את דלת העץ
מאחוריו.
הם עמדו זה מול זו, שותקים, דוממים, כל אחד מהווה תמונת מראה
לחוורונו של האחר.  ידי שניהם היו שמוטות, כמו לא ידעו מה
לעשות איתן.  דקות ארוכות עמדו כך, מסתכלים זה בזו, חוקרים את
תווי הפנים המוכרים, בוחנים את השינויים.  ואז ג'ין פסעה קדימה
את שני הצעדים שהפרידו ביניהם, ונעמדה מולו.  הוא היה כל כך
קרוב שהיא יכלה להריח אותו, לחוש את הבל נשימתו על פניה.  היא
עצמה את עיניה והניחה את כפות ידיה על פניו.  לאט לאט החלה
להניע אותן, ממששת, בודקת, חוקרת.  
דניאל התבונן בה כשעשתה זאת, עיניה עצומות ופניה מכווצות
בריכוז עמוק.  על פניה היה יכול לראות את השינוי שהזמן חולל
בה, הוא יכל לקרוא בתווי פניה את הצער והכאב, את ההתמודדות של
כל השנים הללו.
ג'ין נגעה בו, חקרה את תווי פניו, בדקה מה השתנה ומה נשאר כפי
שהכירה.  ידיה רפרפו עליו, אצבעותיה נגעו באפו, בעיניו, בפיו,
וכל עצב בגופה היה דרוך להרגיש את מגע עורו המוכר כל כך.  היו
אלה אותן פנים.  אותן עיניים, אותן גבות עבות, אותו מצח רחב.
בלחי אחת היא מצאה צלקת שלא היתה שם פעם, דקיקה ומשוננת כמו
שערה.  מגע הזקן הרך שעל סנטרו היה זר לה.  אולם זה היה הוא.
ידיה הכירו אותו טוב יותר מכל חלק אחר בגופה, והמגע היה אותו
מגע.
לבסוף הסירה את ידיה מעליו ופקחה את עיניה.  הזמן שחלף היה רב,
והכאב שזרם ביניהם היה גדול מכדי שיוכלו בן רגע לחזור להיות
כבעבר.  אולם בעיניו היא ראתה את הכמיהה והאהבה שלא השתנו עם
השנים, והגעגוע לדבר ישן.  הוא עדיין היה אותו דניאל שלה, אותו
דניאל שאותו אהבה וחסרה ואליו כמהה במשך כל הזמם הארוך הזה.
היא השתנתה רבות בשש השנים שחלפו, ועל פניו היא יכלה לראות שגם
הוא חווה סבל וכאב, וגם הוא לא נשאר כשהיה.  היו להם הרבה
דברים לדבר עליהם, היה הרבה להסביר והרבה ללמוד מחדש.  הדרך לא
תהיה קלה להחזיר אותו לחייהם, אולם הוא היה שם, וכרגע זה
הספיק.
ג'ין הניחה את ידיה על כתפיו בעדינות, כנאחזת.  הוא הכיר את
הסימן.  הם נפלו זה לזרועות זו, נאחזים, נצמדים בחיבוק מאחד,
מרפא.  ג'ין עצמה את עיניה והרגישה את הכאב מתמוסס.  עוד היתה
לפניהם דרך ארוכה, אבל כרגע הוא היה שלה שוב, וכרגע, זה
הספיק.

9. חורים
דניאל לא ידע הרבה על מה שקרה לו בליל הסערה.  הוא ידע רק מה
שזכר מהרגעים הראשונים של האימה, לפני שאיבד את הכרתו, ומה
שסיפרו לו בבית החולים שבו התעורר, שלוש וחצי שנים מאוחר יותר.
הם מצאו אותו, מחוסר הכרה, מלוכלך ואבוד, על שפת הים בחוף
מרוחק בכמה מאות מיילים מברידג'טאון.  לא היתה להם שום דרך
לברר מיהו, משום שלא היו עמו לא תעודות מזהות ולא פריטים
אישיים.  הכל אבד לו בים.  הוא נסחף כשרק בגדיו עליו.  השניים
שמצאו אותו מוטל על החוף היו זוג אנשים מסוגרים, בודדים, שראו
בו סימן ונס.  אם כי, בשנים הראשונות לא היה שום נס בכך שנשאר
בחיים.  הפגיעה היתה רבה, הן בראשו שנחבל והן בריאותיו, שנפגעו
קשות משאיפת מים מלוחים.  הם החשיבו אותו כצמח, לא חשבו
שיתעורר אי פעם, אבל האנשים הטובים שנתנו לו את חסותם לא נתנו
ידם בהמתת חסד.  הם לא האמינו בזה, היו אנשים שמרניים מהדור
הישן, שהאמינו כי אם מקרה שכזה נקרה על סף דלתך עליך לתת בו את
כספך ונשמתך עד הסוף.
וכאשר פקח את עיניו לבסוף, יותר משלוש וחצי שנים מאוחר יותר,
התברר כי צדקו.  הוא נשלח אליהם, והם השקיעו בו את כוחם וכספם
ונתנו לו כל שיכלו.  
העבודה היתה רבה, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית.
דניאל התעורר במקום זר לו לחלוטין, עם שלוש וחצי שנים חסרות
מחייו.  הדבר הראשון שרצה לעשות כשהתעורר היה לחזור הביתה, אל
ג'ין שלו וג'ימי - בראשו הוא עוד היה ילד קטן בן שנתיים, והיא
עמדה ללדת.  כך השאיר אותם, והוא לא ידע על הזמן שחלף.  אולם
גם לאחר שהסבירו לו הרופאים והצוות המטפל את הנסיבות המצערות,
עדיין לא היה יכול לקום ממיטתו ולרוץ אליהם, למרות שלא היה דבר
שרצה יותר.  שריריו לא צייתו לו, גפיו לא פעלו.  גופו התנוון
מן השכיבה הפאסיבית הממושכת, והיה צורך בעבודת שיקום רבה על
מנת להחזירו למצבו הקודם.  הטיפול נמשך יותר משנתיים, עשרים
ושישה חודשים ארוכים ומייסרים של פיזיותרפיה ופסיכולוגיה,
עבודה על גופו ועל ראשו.
בהתחלה דניאל חשב כי ברגע שיחזור אליו כוחו, יכתוב לג'ין מכתב,
או יטלפן אליה, ויסביר הכל.  אבל המכה נחתה עליו לפתע, שבועות
ספורים לאחר שהתעורר:  מבחינתם, הוא מת.  כמעט ארבע שנים עברו,
הם לא מחכים לו.  הם בוודאי כבר קברו אותו, הספידו אותו, הפכו
אותו לזיכרון רחוק ובלתי מציאותי.  ברגע שהבין זאת, אפסו כל
כוחותיו.  הוא לא ידע עוד איך יהיה מסוגל לחזור, בידיעה כי
בעולמם הוא כבר לא קיים.  ג'ימי לא יזכור אותו, ואת הילדה הוא
לא הכיר אפילו, לא ידע את שמה.  וג'ין...  כאשר חשב עליה, היה
נדמה לו כי עולמו מתפוצץ.  הוא בכה כאשר שיער את כמות הסבל
שעבר עליה, כשהבין כי נאלצה להתמודד לבדה עם דברים שבהם הבטיח
לה שתמיד יהיה לצידה.  הוא חשב על צערה, וליבו נשבר.  אולם
לאחר מכן נזכר כי כבר עברו ארבע שנים, והיא בוודאי התגברה.
ואז באה מחשבה שהוא לא היה יכול לשאת - מה אם באמת התגברה
עליו, לחלוטין?  מה אם יש לה עכשיו מישהו אחר?  מה אם - המחשבה
העתיקה את נשימתו מפיו, והוא הליט את פניו בידיו כשהבין,
לבסוף, עד כמה קשה תהיה החזרה לחיים, קשה הרבה יותר ממה שחשב.
וככל שחשב על כך יותר, הוא הבין כי לא יוכל לכתוב לה, או
לטלפן.  יהיה עליו לחכות עד אשר יהיה מסוגל שוב ללכת, עד
שישתחרר ויוכל להגיע לשם בעצמו.  הידיעה שהוא חי תזעזע את
עולמה, תהפוך דברים על פיהם, תקים רגשות ישנים משנתם ואולי אף
תהרוס דברים קיימים.  ועד כמה שהדבר נשמע משונה, הוא ידע כי
היא תזדקק לו שם, כתמיכה מולה, כשתבין כי זהו באמת הוא.  הוא
לא היה יכול פשוט לשלוח לה מכתב ולתת לכל התוצאות הבלתי נמנעות
להתרחש במרחק.  העניין דרש טיפול עדין הרבה יותר.
ולכן הוא חיכה, הוא חיכה יותר משנתיים, כשכל רגע שעובר עליו
בידיעה כי היא עדיין בטוחה שהוא מת קורע אותו מבפנים.  וכאשר
גופו חזר אליו לבסוף והוא השתחרר מבית החולים, מייד פנה לחזור
אל המקום שהיה ביתו.  הוא הודה להם, לאנשים הטובים שעזרו לו
לשקם את חייו, ויצא בגפו לדרך חזרה.  הנסיעה במכונית השכורה
נמשכה חצי יום, וכשנכנס אל העיירה, ביתו, הוא חרד ממה שהיה
עלול למצוא.  הוא ישן במלון קטן בעיירה הסמוכה, ובבוקר עשה את
דרכו אל ביתם, בידיעה ברורה איכשהו שהיא נמצאת שם.  הוא הבחין
בשינויים החיצוניים שנעשו, ראה את הגינה שטיפחה בחזית הבית, את
שני זוגות האופניים הקטנים בחצר, וליבו נצבט.  הוא הפסיד כמה
שנים מחייהם, והם השתנו.  היא השתנתה.  הוא לא ידע מה ימצא
לפניו, וכשנקש בדלת העץ ליבו רעד בתוכו למחשבה על מראיה, על
תגובתה.
אבל כשעמדה שם מולו והתבוננה בו, ואז כשנגעה בפניו בידיים שכה
אהב, הוא ראה אותה, ראה אותה כמו שהיתה פעם וכמו שהיא עכשיו,
וידע שהיא בכל זאת נותרה ג'ין שלו.

היו להם הרבה דברים לדבר עליהם, הרבה שאלות והרבה הסברים, הרבה
שינויים להסתגל אליהם.  הוא הבחין שגזרה את שיערה, והצטער על
כך.  הוא מעולם לא התכוון באמת שתסתפר.  הוא אהב את השיער
הארוך, הפראי, שגידלה בגאווה גדולה כל כך.  היא סיפרה לו על
הילדים, ניסתה לגרום לו להכיר אותם רק ממילים.  היא הראתה לו
תמונות, הראתה לו איך עברו עליהם השנים, איך גדלו, וליבו נצבט
בכאב למראה מה שהחמיץ.
כעבור כמה שעות, הם ישבו זה לצד זו על הרצפה, קבורים בזכרונות
ורגשות ששכחו מקיומם.  שניהם בכו על הכאב שנגרם להם, אבל עם
זאת, ידעו שזכו להזדמנות נוספת, לסיכוי שני להחיות את משפחתם,
והם היו אסירי תודה על כך.  עוד יהיו מכשולים רבים בדרך.  עוד
יהיה צורך להסביר לידים, לגרום להם להבין ששוב יש להם אב, דבר
שהתרגלו לחיות בלעדיו.  עוד יהיה צריך להתמודד עם תגובות
החברים והשכנים, עם מבטים של לעג ואי-אמון.  אבל המחסום הראשון
נשבר.
"זה יהיה קשה," אמרה ג'ין בשקט, מודעת למתח שנחתך ולכובד
האוויר שהוקל.  "אבל זה אפשרי."  היא הביטה בו.  "רק תבטיח לי
שלעולם לא תצא לים שוב."
דניאל חייך.  זו היתה ג'ין שהכיר.  זו היתה היא, אחרי הכל.
"בתנאי אחד,"  אמר.  "שלא תסתפרי יותר לעולם."
ואז, בפעם הראשונה מזה שנים, שניהם פרצו בצחוק משוחרר.

10. התחדשות
ג'ין הופתעה כמה קל היה להכניס את דניאל שוב לחייהם.  ואולי לא
היתה צריכה להתפלא כל כך, לאחר שכילתה ימים ולילות רבים כל כך
בדמעות ובבקשות שיחזור.  דווקא תגובת הילדים, שממנה חששה, היתה
הקלה ביותר.  הם נזקקו לאב, ולמרות שלא הכירו אותו, ידעו בליבם
כי זה הוא.  וכאשר שני הצדדים מרגישים זקוקים זה לזה במידה
כזו, הקשר מתחזק במהרה.  ולמרות את, היו להם קשיים מסוג אחר,
קטנות אמונה של שכנים מסוייגים ומילות לעג של ילדים בבית הספר,
ולאחר כמה חודשים הם החליטו לעבור.  הם רצו לחיות את חייהם
כמשפחה, ואם הסביבה לא אפשרה להם זאת, הם יעשו זאת אפשרי על
ידי החלפת הסביבה.  הם עקרו לפנים הארץ, רחוק מהים ומכל מה
שהכירו, והתיישבו לנסות חיים מסוג חדש.  הם הגשימו חלום משותף
ישן והקימו משק סוסים, מסייעים בכוחות משותפים לבנות ולהקים את
חייהם המשוקמים.  
דניאל וג'ין גילו, בסופו של דבר, כי הם לא השתנו כל כך כמו
שחשבו.  בתוכם, הם עדיין היו אותם נער ונערה שהתאהבו בימי
התיכון וידעו כבר אז שזו אהבת אמת.  והם צדקו.  לאחר שדניאל
גילח את הזקן מעליו הוא נראה שוב כמו הגבר שהכירה, ובעיניו,
ג'ין מעולם לא נראתה יפה יותר.  הם כמהו זה לזו, שאפו לגעת
שוב, להרגיש את כל אותם הדברים הישנים.  הפעם הראשונה שהתעלסו
מאז הפירוד שנכפה עליהם, ארבעה חודשים לאחר שחזר, היתה נפלאה
עבור שניהם.  נשמותיהם זעקו זו לזו, וכל הכאב של השנים שעברו
עליהם בנפרד התנקז לתוך האהבה המחודשת, והם שאפו רק לגעת
ולהיאחז זה בזו.
הם בנו את ביתם במרחבים הפתוחים, בנו את חלומותיהם וגידלו את
ילדיהם בדיוק כמו שרצו, הפריחו תקוות נושנות ממקום מנוחתן.

ילדתם השלישית נולדה בקיץ, שנתיים לאחר שדניאל חזר אל חייהם,
וכמעט שמונה שנים לאחר שהסערה טלטלה את כל עולמם.  היא נולדה
בשעות הבוקר, זחלה אל תוך החמימות הנינוחה של השמש הבהירה של
שעות היום המוקדמות.  והיה זה אז, כאשר ג'ין שכבה תשושה
ומאושרת במיטה הצרה, שידעה כי הכל הושלם.  בעלה האהוב היה
לצידה, בדיוק כפי שחלמו משחר נעוריהם, ושני ילדיהם הגדולים
הצטופפו סביבה כדי להביט בתינוקת.  פיית', כפי שקראו לה, שכבה
בזרועותיה, מנמנמת ברגיעה, עיניה החומות עצומות, וג'ימי ואליס
התפעלו ממנה בקול ושאלו האם מותר להם לגעת בה, רבים מי יחזיק
אותה ראשון.  
ג'ין הבזיקה חיוך אל בעלה אהובה, והוא שלח לה נשיקה באוויר מעל
ראשי הילדים, ובמבט אחד ידעו שהצליחו.  את הדרך הקשה הם כבר
עברו, הם הצליחו לאחד את משפחתם הקטנה ולמודת הסבל, וכעת יכלו
להעביר את שארית חייהם באמונה ובאהבה.