אז רצית קצת עצב.
והפכת לקורבן, וניסית להיות רוצח ובכית כאב תמידי של אחרים,
220,000 ילדים-חיילים באפריקה. ועדיין לא מצאת לך רגש.
קהה ולא אכפתית, שום דבר מעורר, מסתכלת על התיקרה, יד מאחורי
הראש, רגל על רגל, מדליקה סיגריה... הרס עצמי, מהפשוטים ביותר
ואת מרגישה חזקה.
550 הרוגים בתאונות דרכים בשנה האחרונה, 3600 פצועים, רצית
להתנדב במד"א בשביל לראות קצת דם. במקום זה את חותכת את עצמך
וקוראת לזה כאב.
אז אין לך באמת מצוקה. לא חיצונית ומוצדקת לפחות.
7 מתוך 10 משפחות חיות מתחת לקו העוני, נתת פעם 20 שקל להומלס
וחשבת שזה גבורה... אף פעם לא הרגשת רעב אמיתי. אולי לקצת אהבה
אבל זה לא באמת שום דבר.
כסף תמיד יש.
עכשיו את מרגישה ריקנות... כשאת מפסיקה לחשוב על אלו שנלחמים
על חייהם את מגלה שמעולם לא עשית דבר, חוץ מכמעט ליפול מהחלון
שגם לשם עלית בכוונה, מעולם לא התמודדת.
כמו לשכב פצועה על הכביש בגשם, נתונה לחסדי האל, כמה חוסר
אונים ככה הכמיהה.
יש אנשים שיוצאים מזה כימית יש כאלה שיוצאים מזה בגלל החוסן,
יש כאלה שמתים מזה. האבסורד הרציני הוא שזה בידייך, אבל את
נשענת אחורה ומחכה.